<h1>פסקי מהרי"ח</h1>
<h2>דף ב.</h2>
יציאות השבת שתים. חיובי הוצאה והכנסה. ואינו חייב אא"כ עשה [אחד] עקירה והנחה. אבל אם עשה אחד העקירה והשני ההנחה שניהם פטורים אבל אסורים. ואם עשה אחד עקירה והניח לתוך ידו של חבירו הוא חיב שעשה עקירה והנחה וחבירו פטור ומותר. וכגון שהחפץ היה של העוקר ומניח, דאז אפילו מניח ונוטל כל היום כולו היה חבירו פטור. אבל אם החפץ היה של חבירו, ומניח לו ליקח מידו (היה) אסור, שהיה לו לעכב על ידו שלא יקח, כיון שהוא מזומן להוציא. (ואין) נותנין מזונות לפני הגוי, אבל אם הגוי עומד בחוץ ופושט ידו ליקח מזונות מן החצר אין נותנין. פר"י.
<h2>דף ג.</h2>
הטעינו חבירו אוכלין ומשקין משחשיכה או שהטעין עצמו מבעוד יום והוציא חייב, דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי. ואינו דומה לידו הפשוטה לרשות אחרת והטעינו חבירו והכניס דפטור, דבתר גופו גרירא, אבל הוא וידו בחד רשות והטעין חבירו את ידו והוציא חייב, דמה לי מטעין על ידו מה לי מטעין על כתיפו, פר"י. היתה ידו מליאה פירות והוציאה בשוגג לחוץ מותר להחזירה לאותה חצר עצמה, אבל לחצר אחרת אסור. ובמזיד אפילו לאותה חצר לא יחזיר. ודוקא שהוציאה מליאה פירות, אבל עומד ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים.
<h2>דף ד.</h2>
הדביק פת בתנור בין בשוגג בין במזיד (לא) התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור חטאת או סקילה. דיאפשיטא בעיא דרב ביבי. ואם מניח מלרדות עבור חכמים שאסרו לו אינו מתחייב סקילה. פר"י ואין אומרים חטא בשביל שיזכה חבירך אפילו לעבור על שבות דרבנן. ודוקא היכא שפשע חבירו, אבל היכא דלא פשע, כגון מצורע שחל שמיני לו בערב הפסח או לכהן לעבור על עשה דהשלמה כדי שיזכה זה במצות הפסח וכן מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו כולי. פר"י.
ואינו חייב אא"כ עשה עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה על ארבעה וידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה. וכן סבר רבי יוחנן דידו של אדם חשובה לו ארבעה על ארבעה, ומשמע דלית ליה קלוט כמו שהונח דמי. ומשמע בסמוך דלרבנן דרבי אפילו ברשות היחיד מקורה לית להו קלוטה, ואפילו לגבי הנחה.
<h2>דף ה.</h2>
עמד במקומו וקבל חייב הזורק, נעקר ממקומו פטור. ואם נעקר הוא ממקומו וקיבל, בעיא היא ולא איפשיט.
<h2>דף ה:</h2>
היה קורא בספר על האסקופה שהיה כרמלית ולפניה רשות הרבים ונתגלגל הספר מידו, גוללו אצלו, כיון דאיגודו בידו, ולא גזרינן שמא יפול כולו מידו ואתי לאיתויי, דאי נמי נפיל אינה אלא גזירה, לא גזרינן גזירה לגזירה. ולאו דוקא ספר אלא אפילו דבר אחר. אבל אם נפל כולו מידו אסור להביאו לאסקופת כרמלית, ולאפוקי מדר' [שמעון] דאמר כל דבר שהוא משום שבות אינו עומד בפני כתבי הקודש פר"י היה עומד על הגג שהוא רשות היחיד ונתגלגל הספר מידו, אם לא הגיע לעשרה טפחים גוללו אצלו. משהגיע לעשרה טפחים ונח אמידי, הופכו על הכתב.
מים ע"ג מים היינו הנחתן, אגוז ע"ג מים לאו היינו הנחתו. אבל לענין קניה חשיב הנחה, כגון ספינה ע"ג מים, ולא הוי חצר מהלכת, דחצר מידו איתרבאי, וידו גופה אע"ג דמסגי תותה קני, דחשיב כאילו נח ואיהו דמסגי, [אבל לענין שבת שאני] דכל דיני [שבת] ממשכן ילפינן. ואגוז ע"ג כלים וכלים ע"ג מים בעיא ותיקו. שמן ע"ג יין לאו היינו הנחתו לרבנן. ועמידה לכתף לאו הנחה, עד שיעמוד ליפוש. והמוציא לפלטיא דרך סטיו חייב. ור"ה לא הוי מדאורייתא אא"כ מצויין שם ששים רבוא.
<h2>דף ז.</h2>
קרפף שלא הוקף לדירה יותר מבית סאתים הזורק לתוכו חייב, ואין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, אע"פ שיש לו מחיצות.
<h2>דף ז:</h2>
בית שאין תוכו עשרה וכו' ואם חקק בו ארבעה על ארבעה והשלימו לעשרה מותר לטלטל בכולו, דהוו להו חורי רשות היחיד אע"ג שהמחיצות רחוקות מן החקק. ודוקא שקירויו משלימו לעשרה שיש בחוץ גובה עשרה שחקק בתוכו והשלימו לעשרה. כך מוכח מפירוש ר"י. וללשון אחר צריך גם שלא יהיו המחיצות רחוקות משפת החקק ארבע אמות כדין דופן עקומה. אין כרמלית פחותה מרוחב ארבעה על ארבעה, ואין אוירה תופס אלא עד עשרה. מקולי רשות היחיד ומקולי רשות הרבים נעץ קנה ברשות היחיד וזרק ונח על גביו אפילו גבוה מאה אמה חייב, שרשות היחיד עולה עד לרקיע. וא"צ שתנוח על מקום ארבעה על ארבעה. וברשות הרבים מודה דבעינן הנחה על גבי מקום ארבעה על ארבעה.
<h2>דף ח.</h2>
כל פחות משלשה טפחים ברשות הרבים מידרס דרסי ליה רבים והוי ליה רשות הרבים. משלשה עד ששה לא מידרס דרסי לה רבים ולא כתופי מכתפי עליה. ואם רחב ארבעה על ארבעה הוי כרמלית, ואי לא הוי מקום פטור. ואי גבוה תשעה ודאי מכתפי עילויה והוי רשות הרבים בין רחב בין קצר, אבל גומא אפילו עמוקה תשעה לא הוי רשות הרבים אלא כרמלית, דתשמיש ע"י הדחק לאו שמיה תשמיש. ואי גבוה עשרה ורחב ארבעה הוי רשות היחיד.
אומר רבינו תם ז"ל דכל ארבעה על ארבעה שהוזכרו גבי שבת, היינו אלכסון ארבעה על ארבעה, דהיינו חמשה ושלשה חומשין, בין שהוא עגול בין שהוא מרובע. כי העיקר אצלינו דכל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשא באלכסונא. וכן מעביר ארבע אמות ברשות הרבים אינו חייב אלא עד שיעביר הן ואלכסונן, וכן תחום שבת הוי אלפים אמה ואלכסון כדאיתא בשילהי מי שהוציאוהו [ערובין נ"א ע"א]. ורבינו שמואל פירש דהיינו דוקא כשמהלך לאלכסון העולם, אז יש אלפיים ואלכסונן, אבל אם מהלך לריבוע [של עולם], ממזרח למערב או מצפון לדרום, בשוה, אין לו אלא אלפיים. וכן [ד' אמות] בר"ה וכן עמוד בר"ה אם ריבועו עומד בריבוע העולם א"צ רק ד' על ד'. אבל אם עומד לאלכסון העולם אז לא חשיב רשות היחיד עד שיהא ה' טפחים וג' חומשין כל חמשה חומשין. וכן נראה לר"י.
קופה גדולה גבוהה עשרה ורחבה ארבעה הוי רה"י, פחות מכאן מקום פטור, דאין כרמלית בכלים. פר"י ורש"י. הגהה בגליון. וזה לשון רבינו שלמה ז"ל, ואם תאמר פחות מעשרה ורחב ארבעה כרמלית הוא. לא גזור רבנן לבטולה מתורת כלי, הואיל וכלי הוא עכ"ל.
<h2>דף ח:</h2>
האי זירזא דקני רמא וזקפא רמא וזקפא לא מחייב עד דעקר ליה ופטור, אע"פ שהיא גדולה כל כך שאין רגילות להוליכה אלא בכי האי גונא. פר"י וכן המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים אם הגביה ראש האחד והפילו לחוץ וראשו האחר עדיין ברשות היחיד וחזר והוציא גם ראש השני פטור. אבל אם תפס החבילה לראש האחד וגררה מרשות היחיד לרשות הרבים או ארבע אמות ברשות הרבים אע"פ שלא הגביהה מן הקרקע כלל חייב. וכן המגלגל דבר עגול כחביות שלנו, כיון שהוציאוהו מרשות היחיד לרשות הרבים או חוץ לארבע אמות ברשות הרבים חייב. ריב"א.
מקום שאין בו ארבעה על ארבעה מותר לבני רשות היחיד ולבני רשות הרבים לכתף עליו, ובלבד שלא יחליפו. והמעביר חפץ מתחלת ארבע לסוף ארבע אע"פ שהעבירו דרך עליה חייב, בין שהעביר למעלה בין שהעביר דרך עצמו מימינו לשמאלו חייב. אע"ג דהוה סלקא דעתא למימר דליפטר משום דהוה ראוי לנוח בגופו. כפר"ח.
<h2>דף ט.</h2>
אסקופת בית או חצר שעומדת כולה כנגד עובי החומה וגם היא מקורה למעלה, והפתח בסוף האסקופה לצד פנים, אם אינה רחבה ארבעה טפחים, בין פתח פתוח לבין פתח נעול ויש נקב בדלת, אסור לטלטל מן האסקופה [לבית]. ואע"ג דיש לאותה אסקופה שלוש מחיצות, כיון שהדלת נעול אסור לטלטל לבית ולחצר שהיא פרוצה במלואה למקום האסור לה. ולא בא [הקורה] להתיר את החצר או הבית ואינו מצטרף עם הבית והחצר. ולא אמרינן חודו החיצון יורד וסותם, כיון שאין רוחב ארבעה, דכל תקרה שאין בה ארבעה לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם, ואע"פ שרשות היחיד [היא] מדאורייתא, מ"מ אסור לטלטל ממנה לרשות היחיד כיון שהוא פרוץ במילואו למקום האסור לו. ואם יש בתקרה רוחב ארבעה בין פתח פתוח בין פתח נעול מותר, דחודו החיצון יורד וסותם. ואסקופת מבוי שאינה מקורה וניתרת בלחי, אסור לטלטל אלא מחודו הפנימי של לחי, ואם הוא ניתר בקורה ויש בין הקורה עד הפתח ארבעה טפחים, מותר להשתמש על האסקופה מחודה החיצון ולפנים, של קורה, אע"פ שהפתח נעול. ואם אין שם ארבעה טפחים אסור אא"כ פתח פתוח. אע"ג דאיכא פתח וא"צ להתרת קורה, מ"מ ראויה היא להתיר. הילכך יצטרף המבוי כשפתח פתוח. ואם מקורה בשתי קירויות ואין בזו ובזו ארבעה ואין בין זו לזו שלשה, אם פתח נעול אסור לטלטל מן הפתח לחוץ, ואם פתח פתוח מותר מחודו החיצון של חיצונה. ואם עמוד ברשות היחיד גבוה ארבעה ורחב ארבעה אין מטלטלין מתוכו לרשות היחיד, דברי רבי מאיר. אבל (רבינו ישעיה) [ר"י] פוסק הלכה דלא כותיה ומתיר.
<h2>דף ט:</h2>
לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל וכו'. סמוך למנחה גדולה וכו'. ובתספורת של בן אלעשה. ולא יכנס למרחץ, לכולה מילתא דמרחץ. ולא לבורסקי, גדולה. ולא לאכול בסעודה גדולה, כגון סעודת נישואין. ולא לדין, לתחלת הדין. [ואפשר דסעודה קטנה דהיינו סעודת כל אדם מותר להתחיל ואפי' סמוך למנחה קטנה וב[ת]ספורת דידן וכן גמר דין]. ואם התחילו אין מפסיקין, כ"ז שיש שהות ביום לגמור ולהתפלל. ולא קיימא לן כרבי יהושע בן לוי דאמר כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל. פר"י התחלת מרחץ משיערה מעפרתו ממנו, דהיינו לבוש העליון. התחלת אכילה משיטול ידיו או משיתיר חגורו, איזה שרגיל קודם הוי התחלה. והתחלת דין משיתחילו בעלי דין לטעון. ותפלת ערבית למ"ד רשות מכי שרא הימייניה או נטל ידיו לא מטרחינן ליה. אבל חינם אין לבטל תפלת ערבית אפילו למ"ד רשות. פר"י. [גיליון] רבינו יצחק אלפסי, והשתא נהוג עלמא מנהג חובה בתפלת ערבית, ואע"ג דשרא ליה המייניה מטרחינן ליה.
<h2>דף י.</h2>
במחזור ויטרי כתוב, הא דבעינן לאזור חלציו בשעת תפלה, היינו שלא יהא לבו רואה את הערוה. ואנן דאית לן אבנט שחוגר סביב בית הערוה לא צריך. ופסק רבינו תם, גם אנן צריכינן משום הכון לקראת אלהיך ישראל. אנו שאנו מפסיקין הלימוד לצורך עסקין בעלמא, כל שכן לצורך תפלה. אין הדיינים חייבים לישב בדין אלא עד עת סעודה, והיא שעה ששית, שהיא מאכל תלמידי חכמים. רבינו יצחק [אלפסי] ז"ל. דהיינו עד תחלת שעה ששית.
<h2>דף י:</h2>
מרחץ חדתי שלא רחץ בו אדם מעולם מותר להתפלל [בו] אע"פ שהזמינו לבית המרחץ. אבל הזמינו לבית הכסא אסור. ואסור ליתן שלום לחבירו בבית המרחץ, אבל הימנותא שרי. [הגהה בגליון] אסור לאדם ליתן שלום לחבירו בבית המרחץ ובבית הכסא משום שהוא משמותיו של הקב"ה שנאמר ויקרא לו ה' שלום בענין גדעון. ומיכאן היה נזהר רבינו תם ז"ל [שלא] לכתוב שלום באגרת שלומים כתיבה שלימה, לפי ששלום שם הקודש הוא, כדאמרינן בגמרא אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ ובבית הכסא. ואותם כתבים רגילות הוא לזורקם במקום הטנופת. תוספות. לעולם אל ישנה אדם בנו משאר בנים, שלא יטיל קנאה ביניהם.
<h2>דף יא.</h2>
כל עיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת סופה ליחרב. והני מילי בבתי, אבל בירניות ומגדלים לא. כתב רבינו פרץ ז"ל שמותר לעשות בית הכנסת בכל מקום בביתו, דנהי דאמרינן כל עיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת לסוף חריבה, היינו דוקא לדידהו הרגילים להשתמש על הגגים, אבל אנן שאין רגילים להשתמש על הגגים שרי עכ"ל. יפה תענית לחלום כאש לנעורת, ובו ביום, אפילו בשבת. ושאר תעניות לוה אדם ופורע. ובגברא דקשים לו התעניות אפילו לפרוע אינו רשאי. ודוקא שנדר להתענות יום סתם, אבל יום זה לא, ואם שכח ואכל כזית צריך לגמור תעניתו. וביום סתם אינו גומר אלא מה שהתענה עד כאן, ופורע יום אחר. פר"י. [גליון] ורבינו יצחק אלפסי ז"ל, ודוקא תענית חלום [הוא] דשרי בשבת, אבל תענית בעלמא לא שרי למיתב ביה בשבתא. ר"י ז"ל.
לא יעמוד אדם ברה"י וישתה בר"ה אא"כ הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה. בעירובין [צ"ט ע"א] מוקי לה בכלים הצריכים לו. וזה הטעם, דכיון דפיו וראשו וגופו ברשות אחת, הוי פיו מקום פטור. ואע"פ שמכניס למעים [מ]רשות הרבים [לרשות] היחיד מותר. אע"ג דאסרינן לעיל [ח' ע"א] להחליף אפילו דרך מקום פטור, הכא שאני שאי אפשר להכניס אם לא ינוח תחלה בפיו. ודוקא שלאחר שהוציא בפיו אחר כך שם משקין בפיו, אבל אם שם משקין או מאכל בפיו והוציאו לחוץ לרשות הרבים ומשליכן חייב. אם כן אסור להוציא ראשו לרשות הרבים ולרוק. וכן אם הוציא ידו מליאה פירות אי שדי להו אתי לכלל חיוב חטאת כדאמרינן לעיל [ג' ע"ב]. ואם הוציא ידו השניה ריקנית והניח מידו המליאה פירות לתוך ידו הריקנית כששתיהם בחוץ וגופו בפנים ושדי להו פטור. פר"י.
<h2>דף יא:</h2>
לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה ולא הלבלר בקולמסו שמא ישכח ויצא משחשיכה, וכגון דנקיט ליה בידיה, אבל התחובה לו בבגדו מותר, כרבא דלא גזרינן גזירה לגזירה. ולרבי יהודה דאמר אומן דרך אומנותו חייב, אפילו תחובה לו בבגדו [אסור] ובכרמלית [שרי]. לא יצא הזב בכיס שלו בשבת.
<h2>דף יב.</h2>
חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשיכה. אמר רב יוסף הילכתא רבתי לשבתא. [גליון] פרש"י ז"ל דבר גדול יש כאן להפרישו מאיסור שבת. אין פולין ואין קורין לאור הנר. ואפילו להבחין בין בגדו לבגד חבירו אסור. פר"י. [גליון] הרב ר' פרץ ז"ל, מותר להבחין בין בגדי אשתו לבגדיו, דלא דמו אהדדי עתה, אבל דמו אהדדי אסור שמא יטה. ואין פולין בר"ה מפני הכבוד, ולא עושין אפיקטוזין בר"ה. ומותר להרוג כינה בשבת, אבל ההורג פרעוש או תופסו חייב משום צד. אך בשעה שהיא נושכת אותו מותר ליקחנה ולזורקה מעליו. פר"י.
<h2>דף יב:</h2>
הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מיטה ולא על ספסל אלא מתעטף ויושב לפניו, וכגון שמראשותיו של חולה נמוכים ממנו. פר"י.
מסדר הוא ראשי פרשיות לאור הנר, שרואה ומחשב בלב. אך לא יקרא בהוצאת דיבור. אבל כולה פרשה לא, אפילו בהרהור בעלמא. פר"י.
<h2>דף יג.</h2>
ולא יאכל אדם עם אשתו נדה על שולחן אחד אפילו בשתי קערות, אא"כ יש שום (קערה) [דבר] מפסיק ביניהם לסימן. ואם היה רגיל לאכול עמה בקערה אחת כשהיא טהורה ועכשיו אוכל בקערה לבד הוי שינוי ושרי. [גליון] רבינו פרץ ז"ל, אדם שאוכל עם אשתו נדה צריך לעשות גובה בינתים, או ישנה אחד מקומו ובכך סגי עכ"ל. ואסור להושיט מידו לידה אפילו מפתח ושאר כלים, כל שכן מזיגת כוס, ולא שנא [בימי נדתה ולא שנא] בימי ליבון, כ"ז שלא טבלה אסורה בכרת בימי ליבונה כמו בימי נדותה, פר"י. ואסור לישן עם אשתו נדה על מיטה אחת אפילו הוא בבגדו והיא בבגדה, אע"ג דמותר להתייחד. וכ"ש שאר עריות דאפילו ייחוד אסור שאסור לישן עמה הוא בבגדו והיא בבגדה. ואפילו שום קורבה בעולם אסור משום לך לך אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב.
<h2>דף יד.</h2>
האוחז ס"ת ערום, שלא כרך ידו במטפחת קודם שנגע בס"ת, נקבר ערום, בלא אותה מצוה, בין שעוסק בקריאה בין שעוסק בגלילה. פר"י.
<h2>דף טו:</h2>
כל כלי שניקב שהמשקה זב ממנו שלא ישאר בו רביעית, ותקנן במתכת, כמו שרגילים לתפור בחוטי ברזל או בטס מתכת, צריך טבילה. שהכל הולך אחר המעמיד. כך פסק ר"י.
<h2>דף יז:</h2>
אין שורין דיו סממנין וכולי'. ובכולן בית הלל מתירין עם השמש. ונתינת מים לתוך הדיו או לתוך האפר חשיב לישה, אע"ג דלא גיבל, וחייב חטאת. וכן נתינת מים לקמח אליבא דרבי. ואין נותנין חטים לתוך ריחיים של מים אלא כדי שיטחנו מבעוד יום, אפילו לבית הלל, משום שמשמעת את הקול פר"י ומניחין קילור על גבי העין ערב שבת עם חשיכה, כגון אספלנית ותחבושת. אבל בשבת אסור משום שמא ימרח או משום שחיקת סממנים. אבל שורה אדם קילורין ערב שבת ונותן על גבי עיניו, וכגון דלא עמיץ ופתח. ובתוך העין ממש אסור פר"י ושביתת כלים, לבית שמאי הוא דאסור, אבל בית הלל שרו אע"ג דעביד מעשה. אבל על שביתת בהמתו ודאי מצווה, ואסור להשאיל או להשכיר בהמתו לגוי. ואין להתיר משום דודאי אפקורי מפקר להו.
אין נותנין עורות לעבדן וכול' ובית הלל מתירין, ודווקא בקוצץ לו דמים. ומכאן אומר ריב"א דקיבולת שרי. [גליון קיבולת שמקבל הגוי זוז אחד לעשות לו מלאכה פלונית]. ור"י אומר דהיינו דווקא דבר תלוש ובביתו של גוי. אבל בביתו של ישראל אסור ובמחובר בקרקע בכל מקום אסור, דהוי ברשות ישראל. וחוץ לתחום דוקא, ולא דמי לאריס דשרי משום דאריסותיה קא עביד משום דאית ליה חלק בו. פר"י.
<h2>דף יח:</h2>
לא ימלא אדם קדרה עששיות ותורמוסין ויניח לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה מפני שהם קשים להתבשל, ואם נתנם אסורין למוצאי שבת בכדי שיעשו וכן חבית של מים, דילמא אתי לחתויי בגחלים. והאי קידרא חייתא שרי להניחה בתנור ערב שבת עם חשיכה. דכיון דלא חזיא [ליה] לאורתא אסוחי מסח דעתיה [מינה]. ולא דמי לתורמוסין דאין נוחין להתבשל ולא סגי להו בכל היום. פר"י ורש"י וחבית של מים בעי לה לאורתא בשיל שפיר דמי. בשיל, ולא בשיל כמאכל בן דרוסאי אסור פר"י כל מילי דקשי ליה זיקא לא מגלו ליה. ורב אשי שרי אפילו דברחא ולא שריק, רק מכוסה בכיסוי התנור. [גליון פירש רש"י איל גדול שקשה להתבשל]. אין נותנין חררה על הגחלים אלא כדי שיקרמו פניה המדובקין [בתנור], אע"ג דסתם תנור מכוסה. פר"י.
<h2>דף יט.</h2>
לא ישכיר אדם כליו לגוי ערב שבת, וברביעי ובחמישי מותר. והיינו ע"י הבלעה, אבל ליום השבת אסור אפילו ברביעי, דשקיל שכר שבת. פר"י אין משלחין אגרות ביד גוי בערב שבת אא"כ קצץ לו דמים, וכגון דלא שכיח במתא אותו אדם ששולח אליו, שאם לא ימצאנו בביתו צריך לילך אחריו למקום אחר, אבל אם שכיח במתא משלחין בכדי שיגיע לבית הסמוך [לחומה] אע"ג דלא קצץ. אבל אם לא שכיח במתא אע"ג דקצץ אין משלחין. [גליון מפלגינן בגמרא הא דשכיח בי דואר במתא וכול'. פירוש רש"י שלטון העיר ולו רגילין לשלוח איגרות. פ"א שכל הכתבים מכל אדם שולחין לו והוא נותן לכל אדם כתב שלו, ע"כ גליון].
אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת. רשב"ם פירש דאתיא כב"ש, אבל לבית הלל שרי אפילו בשבת. אם יכנס בע"ש מהלך את כולה, ואם נכנס בשבת אין לו אלא ד"א בספינה לאחר שיצא חוץ לתחום. ור"י [פירש] דלבית הלל אין מפליגין אפילו בחמישי אלא ברביעי, ואפילו מים עמוקים יותר [מי"ט], ואפילו להלך בה סביב העיר שהיא תוך התחום אסור, כמו לשוט במים דאסור. מיהו אם עבר ונכנס בספינה והוציאוהו חוץ לתחום מהלך את כולה אע"פ שלא שבת באויר מחיצות, דקיימא לן כרב דפסק כר"ג בדיר ובסהר ובספינה בפרק מי שהוציאוהו. פר"י. בתוספות. ורבינו שמואל פסק בעירובין בפרק מי שהוציאוהו, ונהגו ליכנס בספינה בע"ש [כדי] שתהא שם שביתתו מע"ש ויהא מותר לטלטל בכולה, וה"ה שהיה יכול להפליג אפילו בשבת אבל כיון שיצא חוץ תחום אינו זז מארבע אמותיו דכיון דלא שבת שם מבעוד יום אין הספינה לו אלא כד' אמות. ומי שנכנס בספינה והלך חוץ לתחום, וחזרה הספינה עד עירו, מותר לצאת ממנה לעירו דהוי כמי שהחזירוהו גוים, דהוי כאילו לא יצא. ואם תאמר והא הכא הביא עצמו לידי אונס והיכי שרי, דלא דמי להוציאוהו גוים דנאנס בע"כ. י"ל כיון דליכא טירחא כ"כ שאינו הולך ברגליו אלא (כ)שהוא הולך בספינה מותר, דלא דמי למלאכת טורח. הרוצה ליכנס בספינה בע"ש יעמוד שם בין השמשות, שיקנה שביתתו שם, ואחרי כן הולך לביתו לאכול, וחוזר ונכנס בספינה והולך את כולה. עד כאן לשון רבינו שמואל ואינו נראה...
<h2>דף יט:</h2>
זיתים וענבים שריסקן מערב שבת ויצאו משקין מעצמן או ע"י קורה שהניח עליהם מערב שבת אסורין, ר' אלעזר ור' שמעון מתירין. וסתמא דמתניתין כר' אלעזר ור' שמעון דמותר אע"ג דמחוסרין דיכה, שלא נתרסקו אלא מעט. מיהו על פלוגתא דר' שמעון ור"ע אמר רבה בר בר חנא א"ר יוחנן במחוסרין דיכה כו"ע ל"פ דאסיר, ובמחוסרין סחיטה אסר ר' עקיבא. צריך עיון כמאן הלכתא. ושמן של בדדין ומחצלות של בדדין פירש ר"י דהיינו שמן שזב מתחת קורות ואבנים שהניח [על] ענבים וזיתים שריסקן מבעוד יום. ורב אסר, ושמואל שרי דלית ליה נולד, (מסתמא) [מסתברא] כרבי דקיימא לן כשמואל דלית ליה מוקצה ונולד. עז לחלבה ותרנגולת לביצתה וכול' שרי.
אין צולין בשר ובצל וביצה חוץ לתנור אצל האש אלא כדי שיצולו מבעוד יום כדי מאכל בן דרוסאי. וכל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו כשהוא על גבי כירה, אע"פ שאינה גרופה ואינה קטומה. ואין בו משום בישולי גוים. ובתנור מותר לצלות אפילו חי, וכגון שהתנור מכוסה, אע"ג דלא שריק, וכגון דמינתח. אבל שלם או תרנגולת שלימה אסור אא"כ נצלה כמאכל בן דרוסאי. [גיליון] מהר"ף, כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי, דבר הנצלה כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום וגמר וצלאו בשבת משחשיכה שרי. ופשטידא אם שהה ביום כדי קרימת העיסה ומן הבשר כמאכל בן דרוסאי שרי.
<h2>דף כ.</h2>
ואם עשה מדורה צריך שיאחוז האש ברובן, כדי שלא יאמרו הבא עצים ונניח תחתיהן. ועץ יחידי צריך שיאחוז האור ברוב עביו וברוב הקיפו. ואפילו פתילה היוצאת צריך שידליק ברוב היוצא.
<h2>דף כ:</h2>
במה מדליקין לא בלכש וכו' [ע"כ] פסול פתילות. לא בזפת ולא בשעוה, פסול שמנים. אבל לעשות מהם נרות שדולקין דרך פתילה שרי. — וקנבוס וצמר גפן יכול לעשות מהן פתילה. פר"י כיתנא דדייק ולא נפיץ וכול', מיני שיער וצמר פסולין לפתילה.
<h2>דף כא.</h2>
וכל אלו שאמרו חכמים אין מדליקין, אבל עושין בהן מדורה בין להתחמם כנגדה בין להשתמש לאורה בין ע"ג קרקע בין ע"ג מנורה. וכרך דבר שאין מדליקין [בו] ע"ג דבר שמדליקין בו אין מדליקין, וה"ה איפכא. [גליון] (בסמ"ק בהגהה), אך מותר לתת גמי לתוך הפתילה כדי להעמידה, כמו שאנו רגילים לעשות בנרות של בית הכנסת, כיון שאינו חושש בהדלקת הגמי רק כדי לזקוף הפתילה. מ"ה נ"ע וחלב מהותך נותן לתוכו שמן כל שהו ומדליק.
<h2>דף כא:</h2>
מהר"ף, דין שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת כמו כן אסור להדליק בהם בחדרים ובעליות להשתמש, דחיישינן שמא יטה כיון דמשתמש לאורה. וכן משמע פרק שני דשבת. דין שאנו יכולין להדליק נר חנוכה כל הלילה, דנהי דאמרינן דאי לא אדליק מדליק אבל מכאן ואילך אינו מדליק, [היינו] דוקא לדידהו [שהיו מדליקין בחוץ בפתח הסמוך לר"ה] אבל אנו יכולין להדליק כל הלילה.
פתילות ושמנים שאין מדליקין בהן בשבת, אבל מדליקין בהן בנרות של חנוכה בין בחול בין בשבת. קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה. כך פסק ר"י כרב חסדאי וכרבי יוחנן. תוספות. ומצוה להדליק משתשקע עד שתכלה רגל מן השוק. ואם לא הדליק מדליק אפילו אחר שכלה רגל מן השוק. ובזמן הזה שאין פירסום הנס אלא לבני הבית מדליק מתי שירצה. פר"י.
דין שיעשה שהשמש הגדול [שבכל נרות חנוכה] כדי שיכלו כל הנרות ולא ישתמש רק לאור השמש, דהלכה כרב דאמר אם כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה. מהר"ף. ומהר"ף דין. שמצוה להניח נר חנוכה למטה מעשרה, כדפשיט פרק שני דשבת, דנהי דדחי הפשיטותא, מכל מקום אנן הכי קיימא לן, משום דלא סמכינן אשינויא דחיקא. מהר"ף. דין. שלאחר הדלקת נר של שבת נמי אין אסור לעשות מלאכה, מדקאמרינן פרק שני [ל"ה ע"ב] דהדליק המדליק ותוקע. אבל שמא לנשים שמוזהרות להדליק, אסורות לעשות מלאכה אחר שהדליקו. מהר"ף. המהדרין מן המהדרין יום ראשון מדליק אחת בשביל כל בני הבית. מכאן ואילך מוסיף והולך. נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה טפחים. אע"ג דדחי ראייתו מכל מקום תימה למה לא יקפיד לכתחלה. ר"י.
[גליון] יש שפוסקין דבדרבנן הלך אחר המיקל, הילכך אזלינן הכא לקולא והכא לקולא, וליכא שיעורא לנר חנוכה, וגם אם לא הדליק עד שתכלה רגל מן השוק, דעד אותו זמן איכא פרסומי ניסא, שוב אינו מדליק ופטור ויש שפוסקין שאע"פ שמתרץ תירוץ אחר איכא להחמיר ולהדליק נר חנוכה כשיוצאים מבית הכנסת כדי שלא יאחר יותר מדאי. ואם איחר ידליק, דאין להקל מספיקא. מאן דעביד נר חנוכה קטנות יותר מדאי לאו שפיר עביד. ובתשובות הגאונים ז"ל נמצא דאם הוצרך לה לאחר שכלתה רגל מן השוק מכניסה ומשתמש לאורה. מכל מקום יש להחמיר מספק. ובעל השאילתות [פ' וישלח] כתב, אם כבתה והותיר שמנה מוסיף עליו יום שני ומדליק. הותיר יום (שני) [שמיני] עושה מדורה ושורפה בפני [עצמה]. גם באותה פרשה תמצא כל ענין חנוכה. מתוספות מורי אבי ה"ר שלמה נר"ו, וא"ת למה אין אנו עושין כמו מהדרין, שפירושו נר אחד לכל אחד מבני הבית. טעמא שלא יאמרו הגוים שעושין כשפים בשביל שאין רואין בכל בית בשוה.
[גליון] וצריך לגמור ההלל בשמונת ימי החנוכה, ויחיד גומר ומברך בחנוכה מה שאין כן בראש חודש. כי בראש חודש יחיד קורא בלא ברכה. ומדלגינן דלוגי בראש חודש. ואלו הימים שגומרים בהם את ההלל, והם עשרים ואחד יום בגולה, כי (במקדש) [בארץ ישראל] שמונה עשר. ואלו הם העשרים ואחד יום, שני ימים ראשונים של פסח ושני ימים של עצרת ותשעה ימים של סוכות ושמונת ימי חנוכה, הרי כ"א. וסימנין בבט"ח.
<h2>דף כב.</h2>
ואם הניחה למעלה מעשרים אמרינן פסולה. וצריך להניחה בטפח הסמוך לפתח. מצוה להניחה משמאל כדי שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל. נויי סוכה אסורין עד מוצאי י"ט האחרון משום בזויי מצוה. ואפילו בחול המועד [שאין] שייך מוקצה. ואפילו נפלה סוכה, דליכא בזוי מצוה, אסורין בי"ט משום מוקצה. ואם התנה עליהם, שאמר איני בודל מהם כל בין השמשות, מותרין פר"י. ואתרוג מותר בי"ט אחרון, אע"ג דבין השמשות לא מצי למיכליה, לא אמרינן כיון דאיתקצאי לבין השמשות דאיתקצאי לכוליה יומא, כיון דבין השמשות לא אסור [אלא] משום ספק (יו"ט) [יום שעבר]. וכן ביצה שנולדה בזה מותרת בזה. מדליקין מנר לנר ומתירין מבגד לבגד. והלכה כר' שמעון בגרירה, אבל להתיר מבגד שלא לצורך בגד אסור. ומ"מ מתירין ציציות מטליתות של מתים. ומזוזה אפילו לצורך בית אחר אסור. פר"י.
<h2>דף כג.</h2>
מסקנא דמדליקין מנר לנר, ואפילו בקינסא. דהדלקה עושה מצוה. ומ"מ מנהג להחמיר ואין לשנות המנהג. פר"י. עששית שהיתה דולקת כל השבת כולה למוצאי שבת מכבה וחוזר ומדליק לשם חנוכה. ואם הדליק חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום. אשה ודאי מדליקה. הנשים חייבות שאף הן היו באותו הנס. ואכסנאי צריך לאשתתופי בפריטי, ואי מדלקו עליה בגו ביתיה לא צריך. והוא הדין הסמוך על שולחן אביו שאינו צריך. מ"ר מהר"ף כל השמנים יפים להדליק ושמן זית מן המובחר וכל השמנים יפים לדיו, ושמן זית יפה מכולם, בין לגבל בין לעשן. וכל השרפים יפים לדיו, דהיינו לחלוחית העצים שמבשלים אותם וליחלוחיתם יוצא ונעשה דיו, כדברי רבינו תם. וספר תורה שכתבו שלא בדיו פסולה. הפר"י.
המדליק נר של חנוכה יום ראשון מברך להדליק ושעשה נסים ושהחיינו. והרואה [כגון] שעובר בדרך או בספינה שאין סופו להדליק הלילה מברך שתים. כי להדליק אין לו לברך ומכאן ואילך ממעט זמן.
<h2>דף כג:</h2>
מילא קערה שמן והקיפה פתילות, כפה עליה כלי עולה לכמה בני אדם, לא כפה עליה כלי נעשית כמדורה ואפילו לאדם אחד אינה עולה.
נר ביתו ונר חנוכה, נר חנוכה עדיף, משום פרסומאי ניסא. וגם בשבת שאיקלע בו ראש חודש טבת מפטירין בנרות זכריה. [גליון. קדוש היום ונר חנוכה נר חנוכה עדיף וכו'. וקידוש היום אומר בתפלה, אבל על הפת אומר רבינו יעקב שאין לקדש, דהשתא הבדלה אין עושין על הפת קידוש מיבעיא. ומפרש הא דאמרינן בפסחים בערבי פסחים [ק"ו ע"ב], זימנין דחביבא ליה ריפתא הוה מקדש אריפתא, פירוש פעמים שהיה לו חביב לקדש במקום סעודה, היה מקדש במקום קביעות סעודה. וזימנין דחביבא ליה חמרא, כלומר שהיה רוצה לקדש שלא במקום סעודה. ואיזה שירצה יכול לעשות. וראייה מירושלמי, דגרסינן התם בברכות פרק אלו דברים [פ"ח ה"א] וערבי פסחים וכו', הרי מצינו שאין מקדשין על הפת כלל. עיין בתוספות [ברכות ל' ע"ב]. ע"כ גליון]. הרגיל בנר הוויין ליה בנים תלמידי חכמים וכול'. וצריך שלא יאחר ושלא יקדים טובא. האי מאן דרחים רבנן הוויין ליה בנים ת"ח.
[גליון] רב חסדא הוה רגיל ותני אפיתחא דבי נשא דבי שיזבי וכו'. העולם רגילים לכתוב בכתובת יתומה "דאתיא מבי נשה" ובכתובה שאביה קיים כותבין "מבית אבוה", לפי שמבי נשה נשה משמע מבית אביה שנפטר ושכחתו. נשא לשון שכחה, כמו כי נשני, אבל רבינו יעקב היה אומר כי גם באותה שאביה קיים יכול לכתוב "מבי נשה". ומביא ראיה על זה, כמבואר בתוספות.
[גליון] הקשה כ"מ הרב אבי ישר"ו [ראשי תיבות ישמרנו רחמנא ויקיימנו נ"ל], היאך אומר כאן דרחים רבנן הוו ליה בנין רבנן ודדחיל מרבנן איהו גופיה [הוי] צורבא מרבנן (ומשמע) [דמשמע] שהיראה גדולה מהאהבה. והלא בכל מקום אמרינן גדול העובד מאהבה (לעובד) [מהעובד] מיראה. ותירץ הוא ישר"ו כי הקב"ה נותן לאדם מדה כנגד מדה. לכן מאן דרחים רבנן, שהוא אוהב תלמידי חכמים, הוו ליה בני רבנן, שהאדם אוהב את בניו. ומאן דדחיל מרבנן הוא גופיה צורבא מרבנן, מדה כנגד מדה, הוא ירא מרבנן ובני אדם יראים ממנו. ובסיון צ"ט כשבא ברומא כמ"ר משה דודי בן כבוד אדוני רבי יהודה זקני זצ"ל שאל לי זאת השאלה, והשבתי עליה. והוא מדעתו עשה בו תירץ אחר ואמר כי אמת שלגבי שמים גדולה האהבה מן היראה, אבל לגבי אדם אם הוא אוהב תלמידי חכמים הוו ליה בני רבנן, כי אין כ"כ דבר גדול במי שירא ממנו, כי בני אדם היו אוהבים אותו אפילו אם לא היה תלמיד חכם כמו שבני אדם אוהבים זה את זה. אבל כשאדם ירא מתלמידי חכמים זהו דבר גדול יותר מאהבתם, שירא ממנו לכבוד תורתו. ולי הצעיר נראה שהאדם נהנה יותר כשיש לו כל בניו חכמים ממה שהוא נהנה כשהוא לבדו חכם, לכך אומר דרחים רבנן הוו ליה בני רבנן ודדחיל וכול'.
<h2>דף כד.</h2>
ודחנוכה צריך להזכיר בתפלה אבל בברכת המזון א"צ ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה. וראש חודש וחול המועד ערבית שחרית ומנחה אומר מעין המאורע בעבודה, ואם לא אמר אין מחזירין אותו. ושני וחמשי של תעניות ומעמדות ערבית שחרית ומנחה אומר מעין המאורע בשומע תפלה, ואם לא אמר אין מחזירין אותו. ויש אומרים שאם טעה ולא הזכיר של ראש חודש בערבית אינו חוזר לפי שאין מקדשין את החודש בלילה, וחנוכה ופורים צריך להזכיר ואם לא אמר אין מחזירין אותו. ואפילו במוסף צריך להזכיר של חנוכה, דיום הוא שנתחייב בארבע תפלות. וכן בנעילה צריך להזכיר של שבת. אבל המפטיר בנביא בשבת אין צריך להזכיר של ראש חודש, שאילמלא שבת אין נביא בראש חודש, שאין נביא בראש חודש כלל. והיורד לפני התיבה ערבית של שבת אין צריך להזכיר של יום טוב, בברכה מעין שבע, שהיא "מגן אבות בדברו", דבשבת נמי לא הוה צריך לירד לפני התיבה אלא מפני הסכנה לבד. פר"י [גליון] אם מפטירין של ראש חדש בהפטרה בשבת כשחל ראש חודש בשבת, כנראה מפירוש רבינו שלמה, שמפרש "ולית הילכתא ככל הני שמעתתא" שמזכירין. וגם ר"ח סובר שמזכירין. וגם מפסק רבינו יצחק ז"ל נראה שמזכירין. מכל מקום צריך עיון בדיוק בפרוש רבינו שלמה ובפסק מרבינו יצחק אלפסי ז"ל, כי השעה היתה מאד דחוקה. מכל מקום המנהג הוא שלא להזכיר [ע"כ גליון].
<h2>דף כה:</h2>
הדלקת נר בשבת חובה, ואפילו לסעוד במקום נר חובה בשביל עונג שבת. והמדליק נר של שבת צריך לברך אשר קדשנו וכול'. פר"י ורחיצת פניו ידיו ורגליו ערב שבת מצוה. סדין בציצית לפטור מן הציצית ממינו גזירה משום כסות לילה, דלילה לאו זמן ציצית הוא. ואם כן נשים פטורות. וכן קיימא לן. וציצית חובת גברא הוא. פר"י [גליון] נשים חייבות בקידוש היום [ברכות כ' ע"ב]. יש חכמים שמצוין לברך כשמדליק נר של שבת, ויש שמצוין שלא לברך משום דחובה. כדאמרינן הדלקת נר שבת חובה. עיין בסמ"ק בדין רפ"ה. ולייט עלה רבינו תם ז"ל למאן דלא מברך כשמדליק. אבל רבינו משולם ז"ל אומר שאין לברך על נר של שבת, ומביא בתוספות.
<h2>דף כח:</h2>
מדליקין בכלים ואין מדליקין בשברי כלים לרבי יהודה, אבל לרבי שמעון אפילו בשבר כלי, וכגון גוי שחקק קב בבקעת מדליקה ישראל ביום טוב. ומדליקין בפתילה אע"פ שאינה מחורכת. (פר"י) ולא בסמרטוט אע"פ שמחורכין [פר"י]. וגרעיני תמרה, אע"ג דמעיקרא מכסיין ולבסוף מגליין, מסיקין בהם כרבי שמעון. ועצים שנשרו מן הדקל בי"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן.
<h2>דף כט:</h2>
לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וכול'. ואם חיברה אפילו בעל הבית כעין יוצר בסיד ובחרסית מותר. וגורר אדם מיטה כסא וספסל בין גדולים ובין קטנים, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ, אפילו שלא במקום רצפת אבנים. ומוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובצינה מפני הצינה, וכגון שיש לו בגדים אחרים עליו דלא [הוי] פסיק רישיה, דאפשר שלא יהנה מאותה לבישה כלום.
<h2>דף ל:</h2>
מקמי דפתח בשמעתא יאמר מילי דבדיחותא והדר יתיב באימתא והדר פתח בשמעתא. בדברי תורה ענה כסיל, ובמילי דעלמא אל תען כסיל.
<h2>דף לא.</h2>
ושני ב"א שהמרו זה את זה קנו, דוקא בקנין סודר, אבל בלא קנין סודר מצי הדר ביה. ואסמכתא קיימא לן [נדרים כ"ז ע"ב] דלא קניא אלא בבית דין חשוב ובקנין, וכגון דאמר "מעכשיו". לכך נהגו לקבץ כל בני העיר כשעושין השידוכין וקונסין את החוזר בו, [כדי] שיהא ב"ד חשוב, דאסמכתא היא. פר"י.
<h2>דף לד.</h2>
שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה וכול'. אבל בהשכמה לא מהני דלבסוף ישכחו. וצריך למימרינהו בניחותא. ועירובי חצירות יכול לעשות אפילו בספק חשיכה, אבל עירובי תחומין דוקא עם חשיכה אבל ספק חשיכה לא.
<h2>דף לד:</h2>
בין השמשות דרבי יהודה היינו משתשקע החמה, דהיינו סוף שקיעת החמה עד שיכסיף העליון והשוה לתחתון לרבה אמר שמואל. ולרב יוסף אמר שמואל לא הוי בין השמשות אלא משהכסיף התחתון כל זמן שהעליון מאדים. ולאחר דשלמי בין השמשות דרבי יהודה הוי בין השמשות דרבי יוסי. והלכה כרבי יהודה לענין ערב שבת, שמתחילין בין השמשות דידיה אסור לעשות [מלאכה, ובמוצאי שבת] עד בין השמשות דרבי יוסי, דהיינו ג' כוכבים בינוניים.
<h2>דף לה:</h2>
א"ל רבא לשמעיה כגון אתון [דלא] קים לכו שיעורא דרבנן כי איכא שמשא אריש דיקלי אתלו שרגא. וביום המעונן חזו תרנגולא, בדברא עורבי, באגמא עדני.
<h2>דף לו.</h2>
שופר אינו מותר לטלטלו אפילו לרבי שמעון אלא לצורך גופו ולצורך מקומו, אבל מחמה לצל או שלא יגנב אסור, כיון שמלאכתו לאיסור. פר"י.
<h2>דף לו:</h2>
כירה שהסיקוה בקש ובגבבא מחזירין עליה תבשיל אפילו בשבת. בזפת ובעצים לא יחזיר אפילו בחול סמוך לשקיעת החמה שאם היתה צוננת וכגון שלא הוה שהות להתחמם קודם חשיכה. ובגרופה או קטומה מותר להחזיר אפילו בשבת, וכגון שלא הניח הקדירה מידו ודעתו היה להחזיר. ובתנור אפילו בקש ובגבבא לא יחזיר בין לתוכה בין על גבה, ואפילו בגרוף וקטום, ואפילו מבעוד יום [אם] אין שהות לחזור ולהתחמם אם היה צונן, אע"פ שעתה חם הרבה. אבל אם היה בתנור או בכירה מבעוד יום שהיה יכול להתחמם אפילו היה צונן, מותר להשהותה שם אע"פ שהולך ומתבשל בשבת. ובלבד שהיה כבר מבעוד יום מבושל כמאכל בן דרוסאי. ואפילו מצטמק ויפה לו מותר. פר"י. או קדירה חייתא לגמרי. מיהו קדירה חייתא לא שרי אלא בתנור, אבל להשהותה ע"ג כירה אסור. ואם עבר ושהה קדירה שלא נתבשלה כמאכל בן דרוסאי בתנור או קדירה חייתא בכירתא בין בשוגג בין במזיד אסור באכילה כל השבת, וגם למוצאי שבת בכדי שיתבשל. כדאמרינן לעיל [י"ח ע"א] גבי עססיות ותורמוסין ולקמן [מ' ע"ב] גבי מרחץ. פר"י.
<h2>דף לז:</h2>
[גליון] מהר"ף שמותר לשהות קדירה ע"ג כירה ואע"ג שאין גרוף וקטום, דהלכה כחנניה. ואם כן כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו ע"ג כירה ואע"פ שאינה גרופה ואינה קטומה. וכל שכן מבושל כל צרכו. אבל לא, בשיל, ולא בשיל כמאכל בן דרוסאי. וצריך לתת הקדירה ע"ג פטפוט מבעוד יום כדי שתוכל להתחמם אם היא צוננת. ולסמוך הקדירה אצל האש, [ומותר] ואפילו סמוך לחשיכה, ואפילו אינה גרופה וקטומה. מהר"ף.
[גליון] בסורא משהי דהא רב נחמן בר יצחק מרי דעובדא הוה ומשהי ליה ואכל. כך פסקו רבותינו בעלי התוספות ז"ל, דכיון דאשכחן מעשה כחנניה כשאינו גרוף ואינו קטום, מעשה רב. והכי הלכה למעשה. ואהא סמכינן להטמין על הגחלים, דמעשה רב מכל מימרות האמוראים. והילכך מותר להטמין ע"ג גחלים. ואע"ג דרב ושמואל פליגי עליה דרבי יוחנן, דהא קיימא לן דרב ושמואל לגבי רבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ולעולם הלכה כרבי יוחנן. ובשל סופרים הלך אחר המיקיל. כך פסקו בעלי התוספות ז"ל. וכך הולכת סברת המורה ז"ל שכתב, ואנן דסמכינן קדירה ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה, אדחנניה סמכינן דאמר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו ע"י כל כירה. וכך פסק רבינו ישעיה ז"ל. אבל רבינו יצחק פסי ז"ל ורבינו משה בן מיימון ע"ה פוסקים דאסור לשהות ע"ג כירה שאינה גרופה ואינה קטומה, וכל שכן להחזיר. וכירה שאינה גרופה ואינה קטומה אסור לשהות עליה חמין שלא הוחמו כל צרכן ותבשיל שלא בושל כל צורכו. אבל תבשיל שבישל כל צרכו וחמין שהוחמו כל צרכן משהין, ואע"פ שאינה גרופה ואינה קטומה והוא מצטמק ורע לו. ומנלן דהכי הילכתא דהא בתר דשקלינן וטרינן אבעיא לן מהו לסמוך בה, תוכה וגבה אסור. אלמא דאסור לשהות על גבי כירה שאינה גרופה ואינה קטומה. ועוד יש ראיות אחרות, כמבואר בתוספות מורי אבי נר"ו. ועוד לשם. ונראה לי לפי דעת אלו הגאונים שפוסקין דמצטמק ויפה לו אסור, שהטמון שלנו אסור. חדא דתבשיל שלא בושל כל צרכו, ואסור לשהותו ע"ג גחלים. ואפילו אם תמצא לומר דהוי תבשיל שבושל כל צרכו, הוי מצטמק ויפה לו ואסור. וכדי שלא לחלוק על מנהג הראשונים אשר היו בעלי דעת וסברא יש למצוא היתר בטמון שלנו, ואפילו אליבא דמאן דאמר מצטמק ויפה לו אסור. שכל מה שאנו אוסרים בענין זה אינו אסור מפני שהוא נעשה בשבת, אלא משום גזירה שמא יחתה. וכי גזור רבנן שמא יחתה, הני מילי בכירה שמשהין הקדירה אצל שפתה ועל גבה, דאפילו כסוי ליכא ומוכן להפך ולחתות. אבל בטמון שלנו שהוא מכוסה מכל צד, ועוד שיש בגדים על הכיסוי, ליכא למיחש דילמא אתי לחתויי דאי מחתה מידכר. תדע דהכי הוא, דכל היכא דאי אתי לחתויי מידכר לא גזרו דילמא אתי לחתויי, דהא ברחא ושריק אמרינן בפרקא קמא [י"ח ע"ב] דשפיר דמי, דכיון דשריק ליכא למיחש דילמא אתי לחתויי. וזה הכיסוי שמכסין הקדירות הנשים שלנו הוי כשריק דאמר תלמודא.
<h2>דף לח:</h2>
אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל ולא יפקיענה בסודרין, אע"פ שהוחמו הסודרין בחמה אסור. מיהו אע"ג דאם גוי עשה לצורך ישראל מותר כה"ג, שאין ישראל נהנה ממנו כל כך. מכל מקום מה שישראל עושה איסור אפשר דקנסו רבנן, וגבי [חמה] ממש שרי לדברי הכל. צריך עיון עם החזיר באיסור בשוגג אם מותר באכילה אם לאו. דדילמא דוקא שכח קדירה ובישלה [שנתקן המאכל בשבת באיסור, אבל בהחזרה כבר היה ראוי לאכילה קודם] שנותנין המאכל ואינו נהנה כל כך לא. אע"ג דאם עושה לצורך ישראל מותר בכה"ג שאין ישראל נהנה ממנו כל כך. מכל מקום מה שעשה בעצמו איסור אפשר דקנסו רבנן.
<h2>דף לט:</h2>
חמין שהוחמו מערב שבת מותר לרחוץ בהם בשבת פניו ידיו ורגליו. אבל כל גופו אסור ואפילו אבר אבר ואפילו משייר מקצת מאיבריו. ואפילו לשטוף בהם כל גופו אסור. מיהו בצונן מותר לשטוף בהם גופו כרבי יהודה. וכן ביום טוב אסור כמו בשבת. מיהו פניו ידיו ורגליו מותר ואפילו להחם ביום טוב עצמו, אע"ג דאין ראויין לשתייה. ולהשתטף כל גופו אסור אפי' הוחמו מערב יו"ט. ומיהו אם הוחמו מעיו"ט והמשיכו לגומא מערב יו"ט למחר מותר להשתטף בהם כל גופו. פר"י.
<h2>דף מ.</h2>
מרחץ שפקקו נקביו מערב שבת למוצאי שבת רוחץ בה מיד. וא"צ להמתין בכדי שיעשו, כיון שלא הוחם בשבת, והני מילי [הוחמו] מערב יום טוב. ובשבת וביום טוב עצמו ממש אסור אפילו להזיע. ולא התירו חכמים אלא חמי טבריא בלבד.
<h2>דף מ:</h2>
ואמבטאות של כרכין אדם מטייל בהן, ואינו חושש שמא יאמרו מזיע הוא. מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף בצונן. ובלבד שלא ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו. ריב"א מפרש דהוי ליה רוחץ. מיחם אדם אלונטית ומניחה על גבי בני מעיים, ובלבד שלא יביא קומקום של מים חמין ויניח על בני מעיים, שלא ישפך ונמצא רוחץ בשבת. אי נמי שמא ישפך על אלונטית ויבוא לידי סחיטה. אי נמי משום דמיחזי כרפואה טפי. מביא אדם קיתון של מים וכן של שמן ויניח כנגד המדורה, כל זמן שיד אינה סולדת מותר, יד סולדת אסור. ופך של שמן או מים אסור ברותחין בכלי ראשון, אבל בכלי שני מותר. [גליון] מהר"ף דין. שיש להזהר בקדירה כשסילקה ממקום הטמנתה, שלא להחזירה על האש. דין. שיש להזהר באדם כשנטל ידיו בימי החורף שלא יחמם ידיו כנגד האש, מפני שמפשיר מים שעליו, ויכול לבוא לידי שהיד סולדת בו, שסובל מחמת הקרירות שהיה לו עכ"ל.
בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא. מיהו לאפרושי מאיסורא שרי. דברים של חול מותר לאומרם בלשון הקודש, ושל קודש אסור לאומרם בלשון חול. כל המניח ידיו כלפי פניו של מטה כאלו כופר בבריתו של אברהם אבינו. ודוקא כי נחית לנהרא שמפנה עצמו שלא כנגד העם, אבל [כי] סליק משום צניעות לית לן בה.
<h2>דף מא.</h2>
מולייר הגרוף וכו'. מיחם שפינה ממנו מים רותחים לא יתן לתוכו מים מועטים בשביל שיחמו. אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי להפשירן, ואע"ג דמצרף, דקיימא לן כר' שמעון דאמר דבר שאינו מתכוין מותר.
<h2>דף מב.</h2>
מכבין גחלת בין של מתכת בין של עצים ברשות הרבים כדי שלא יזוקו בה רבים, כרבי שמעון. דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, אבל אסור מדרבנן. ובשביל הזיקא דרבים שרי. הילכך קוץ ברשות הרבים מוליכו פחות פחות מארבע אמות, ובכרמלית אפילו טובא. [גליון. וכן ג"כ דעת הרב אלפסי ז"ל]. נותן אדם בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין. בד"א בכוס, אבל באמבטי אפילו בכלי שני פר"י בין צונן לתוך חמין בין חמין לתוך צונן אסור, כר' שמעון בן מנסיא, דקאי אסיפא. כפר"י ספל אינו כאמבטי, כדתני רבי חייא מערה אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים בין צונן לתוך חמין בין חמין לתוך צונן.
<h2>דף מב:</h2>
רבינו תם מפרש דעירוי חשוב כלי ראשון ואסור לשפוך על התבלין מכלי ראשון. מיהו אינו מבשל רק כדי קליפה. וכלי שנאסר על ידי עירוי יכול להגעילו על ידי עירוי. אבל אם נאסר על ידי בישול צריך הגעלה בכלי ראשון. ואם שפכו רותחין על התרנגולת למולגה אסור כדי קליפה, כי נתבשלה כדי קליפה בלא מליחה. וכל שהוא מבשל הוא מבליע ושאינו מבשל אינו מבליע, חוץ מכלי חרס דאפילו כלי שני מבליע, ודלא כרשב"ם דחשיב [עירוי] ככלי שני. פר"י. [גליון] מהר"ף. דין. מתוך שפירש רשב"ם דעירוי ככלי שני ור"ת אומר דעירוי ככלי ראשון, ומספקא לן היכי הילכתא, ואזלינן לחומרא, ולגבי הגעלת כלים אין להגעיל ע"י ערוי, ואין למלוג תרנגול ע"י עירוי, משום דעירוי ככלי ראשון, וכלי ראשון מבשל הואיל והיא לא נמלחה, אם כן היא אסורה. ואם כן צריך למולגה בכלי שני. ואותם חביות של גוים דמשתרו בעירוי, אם יקלוף הנסרים מבפנים סגי בכך בלא עירוי, דהא עירוי גופיה לא מפליט אלא כדי קליפה (אסירן). אם נתן לתוכן יין בלא עירוי ובלא קליפה משתריא, דמתבטלה בששים. וכן עבד רבינו יצחק עובדא בנפשיה. מהר"ף עכ"ל.
מלח אינו כתבלין, דבכלי ראשון נמי לא בשלה. ומותר ליתן מלח בשבת לתוך קדירה שהעבירה מרותחת, כרב נחמן. והמחמיר שלא ליתן מלח אפילו בקערה כל זמן שהיד סולדת בו תבוא עליו ברכה. פר"י. [גליון] מהר"ף. דין. שיש ליזהר מלתת מלח בקערה בשבת אם אינה קרה הרבה, משום דאיכא תרי לישני בפרק שלישי דשבת, וללישנא קמא כלי שני מבשל מלח. ובשל תורה הלך אחר המחמיר ע"כ.
אין נותנין כלי תחת הנר בשביל לקבל השמן אפילו אם צריך למקומו, דאסור לבטל כלי מהיכנו. מיהו אפשר דלרבי שמעון דלאחר שיכבה הנר יהא השמן מותר לא חיישינן [משום] ביטול כלי מהיכנו כיון שסופו שיהא מותר בו ביום, מיהו לא קיי"ל כר"ש בהא. ואם אין צריך למקומו אלא דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל, אפילו לצורך הצלת ביצה. מיהו אפילו לצורך הצלה מועטת כי ההיא דפרק משילין מותר. פר"י מיהו איסור מבטל כלי מהיכנו לא התירו אפילו לצורך הצלה מרובה, כדמשמע פרק מי שהחשיך [קנ"ד ע"ב], דמוקי בשליפי זוטרי. משמע דשליפי רברבי דלא אפשר לנער אסור אע"פ שישתברו הזכוכיות. ומשמע נמי דאם אפשר לנער האיסור שבתוך הכלי לא חשיב ביטול כלי מהיכנו. ונראה דהוא הדין אם יש בכלי דבר היתר דלא אפשר לנערו אם לא יתקלקל, שמותר לתת אותו כלי תחת הנר לקבל [בו] שמן או נר עצמו שיפול [שם. דהא יכול לטלטלו לכל הפחות לכשיכבה אגב התירא כמו כנונא אגב] קטמיה. מיהו לרבה דאמר הצלה שאינה מצויה לא התירו אפילו לצורך דבר הניטל, אסור אם אינה הצלה מצויה. מיהו לצורך מקומו היה מותר. כך נראה לי ולפי זה היה מותר לתת כלי תחת נר של שעוה בשבת, דהא יכול לטלטלו מעל השולחן ולנערו, כמו אבן שעל פי החבית דאם מונחת בין החביות דמסלקה ואחר כך מנערה. ולא דמי לשמן שאינו רוצה לנער ולהפסידו, והוי ליה מבטל כלי [מהיכנו]. וביצה נמי איכא למימר שירא לנער פן תישבר. אבל האי נר ודאי מנער מיד קודם שלא יאחוז האור בכלי. לא שמעתי.
<h2>דף מג:</h2>
אמר רב הונא עושין מחיצה למת בשביל חי ואין עושין מחיצה למת בשביל מת, דאין כלי ניטל לצורך מת, דאינו [ניטל] אלא על ידי הערמה, כגון שבאים שני בני אדם ויושבים אצלו, חם להם מלמטה וכול'. ודוקא כסדר הזה, אבל להביא מיד עמהם מיטות ולישב עליהם לא. [דכסדר הזה לא] מינכרא מילתא כולי האי. וגם אפילו חם להם מלמעלה ומלמטה לא יביאו (פעם אחרת) [בפעם אחת] מיטה ומחצלת. ודוקא כשפורס תחילה מחצלת ואחר כך זוקף, אבל לזקוף תחילה ואחר כך לפרוס אסור, דאין עושין אוהל ארעי בתחילה בשבת. ואית ליה לרב הונא דאסור לבטל כלי מהיכנו. פר"י.
מת המוטל בחמה מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. אבל אסור להופכו ממיטה למיטה בלא ככר ובלא תינוק, דקיימא לן טילטול מן הצד שמיה טילטול. ודוקא הכא דכיון דעיקר הטילטול הוי לצורך דבר איסור, אבל [אם] עיקר הדבר הוי לצורך דבר היתר, כגון חררה טמונה בגחלים או פוגלא טמונה בקרקע או מעות על הכר וצריך לכר, יכול ליטול הכר ולנער המעות. דכל כה"ג קיימא לן דטילטול מן הצד לא שמיה טילטול. פר"י. [גליון] מצילין את המת מפני הדליקה. נראה דלאו דוקא דהופכו ממיטה למיטה, אלא [אם] אין לו מיטה מזומנת מטלטלין להדיא, דהא שרי ליה ממיטה למיטה אע"ג דטילטול מן הצד שמיה טילטול. אם כן הוא הדין טילטול גמור. וכן משמע מלשון התוספות. [גליון] רבי שמעון בן לקיש אומר שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה, פירוש טילטול מן הצד ר"ל כלאחר יד, והוא על ידי שנוי.
<h2>דף מד.</h2>
ר"ש אומר כל הנרות מטלטלין בין חדשים בין ישנים ואפילו של חרס חוץ מן הנר הדולק בשבת. ואנן [סבירא לן] דאפילו כבה אין מטלטלין אותו, כיון דדחייה בידים בין השמשות, כדאיתא פרק מי שהחשיך [קנ"ז ע"א], אם כן מותר השמן שבנר ושבקערה או שמן המטפטף אסור אפילו לאחר שכבה הנר. (אפילו) [אבל] אחר השבת מותר. אבל נר חנוכה מותרה אסור אפילו לאחר חנוכה, ועושה לה מדורה בפני עצמה, דמעלה עשן בנר [חנוכה], כי מחמת חיבוב פירסום הנס אינו מצפה כלל שיכבה. אבל בשל שבת אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו. ובשבת מיהא אסור. ואפילו תנאי אינו מועיל, כיון דדחייה בידים. אע"ג דבסוכה שאינה של מצוה מועיל התנאי [כדאמרינן] לקמן, היינו בשביל שזמן גדול נעשית לפני יום טוב, וזה אינו דומה, דדחייה בידים מיום טוב זה. פר"י. [גליון] הרב אלפסי ז"ל נראה שפוסק כרבי מאיר דאמר כל הנרות מטלטלין חוץ מנר שהדליקו בו באותו שבת. וזה לשונו, הילכך נר שהדליקו בו באותה שבת אע"פ שכבה אסור לטלטלו, דמוקצה הוא מחמת איסור. וכן פוסק שמותר השמן שבנר ושבקערה שהדליק בהן באותה שבת אסור להסתפק בהן באותה שבת, כרבי יהודה דאית ליה מוקצה, דכיון דאיתקצאי אותו שמן לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא. פמוט שהדליקו באותה שבת ד"ה אסור לטלטלו. לא הדליקו עליו באותה שבת ד"ה מותר לטלטלו באותה שבת. וכן הלכה. הרב אלפסי ז"ל. [ר"מ אומר כל הנרות מטלטלין] נראה דדוקא לצורך גופו או לצורך מקומו, אבל לשומרו [או] מחמה לצל לא, כדפרשינן לעיל גבי שופר. ואם כן אם הדליקו עליו בשבת זו אפילו לצורך גופו אסור.
<h2>דף מד:</h2>
מיטה שייחדה למעות, והניח עליה מעות כל בין השמשות, מותר לטלטלה לאחר שיוסרו המעות ממנה, כרבי שמעון. ובזמן שהמעות עליה אסור. ובמניח מדעת, דנעשה בסיס, ואסור אפילו לצורך מקומה. אבל בשוכח מטלטלה ועודן עליו, כדאיתא פרק נוטל [קמ"ב ע"ב], אבל מחמה לצל או שלא יגנב אסור. פר"י. נראה לי דאסור שלא לצורך גופו ומקומו אפילו אין עליה מעות ולא היו עליה בין השמשות, רק שייחדה למעות והניח עליה מעות אפילו בחול, כמו שופר וחצוצרת, דהו"ל מלאכתו לאיסור. מוכני של שידה, דהיינו אופן כדפירש רש"י, אי נמי בסיס אחד שהשידה מונחת עליו — בזמן שנשמטת הוי ליה כלי בפני עצמו, ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות. אבל אם אינה נשמטת הוי ליה כולה חד כלי, ומותר לגוררה, כיון שאינה [מונחת] על עיקר הכלי. פר"י.
<h2>דף מה.</h2>
מניחין נר ע"ג דקל בשבת, ואין מניחין נר ע"ג דקל בי"ט משום דאתי להשתמש במחובר לקרקע. אבל בשבת לא אתי לטלטל, דבהא לא קיימא לן כרבי שמעון. מיהו בשעת הדחק, כגון לטלטל שרגא מפני חברי יש לסמוך על רבי שמעון. ובמוקצה למצותו, כגון סוכת החג בחג, מודה רבי שמעון דאסורין כל שבעה, אפילו נפלה, אפילו בחולו של מועד. ואפילו נויי אסור. ואם התנה עליהם הכל לפי תנאו, וכגון דאמר אינני בודל מהם כל בין השמשות. עיין במסכת סוכה [י' ע"א]. אבל מסוכה דעלמא מותר היכא דלא סתר אוהלא. ואין מוקצה לרבי שמעון אלא גרגרות וצימוקין בלבד. מאי טעמא, הואיל ומסריחות בינתיים. וכל דכותייהו כגון [בהמות] מדבריות דלא מטו ליישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, וכמה דברים כיוצא בזה. אבל שאר פירי, אע"ג דהעלן לגג לייבשן כעין [גרוגרות וצימוקין] שרו.
<h2>דף מה:</h2>
אפרוח חי אומר הרב פורת, דמותר לטלטלו, דחזי לשתק בו את התינוק שצועק. ואינו נראה לר"י, דאם כן אבנים ועצים יפות יהא מותר לטלטלן מהאי טעמא. ותו קושיות טובא ואסור. ביצה שיש בה אפרוח חשיב כגרוגרות וצימוקין. פר"י מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד. צריך עיון ביצה שנולדה ביום טוב אם מותר לטלטלה ביום טוב לרבי שמעון, דשמא משום גזירת משקין שזבו לא אסיר לרבי שמעון אלא באכילה דוקא. פר"י.
<h2>דף מו.</h2>
מנורה של חוליות המתפרקות זו מזו, בין גדולה בין קטנה אסור לטלטלה. ואפילו דחדקי גזרינן לרבי יוחנן רבה ורב יוסף אמרי אפילו דנפטא שרי לטלטל, הואיל וחזי לכסויי ביה מנא, דשם כלי עליה. אבל צרורות שבחצר אין שם כלי עליהם, אע"ג דחזי לכסויי ביה מנא אסור.
<h2>דף מז.</h2>
מטלטלין כנונא אגב קיטמיה אע"ג דאיכא עליה שברי עצים. . [אבל אי לאו קיטמא אסור לטלטל כנונא, כיון דאיכא עליה שברי עצים ואי אפשר לנער]. אבל דבר מוקצה דאפשר לנער מותר לנער אגב הכלי לבדו פר"י, ובלבד דלא הוי בסיס.
מלבנות המיטה וכרעי המיטה לא יחזיר ואם החזיר פטור אבל אסור. לא יתקע יתידות ואם תקע חייב חטאת. ודוקא בחוזק ע"ג יתידות רשב"ג אומר אם היה רפוי מותר, וקיימא לן כרשב"ג. [גליון] וכ"פ הרב אלפסי ז"ל דהלכה כרשב"ג. [גליון] מהר"ף. דין. שמותר להחזיר הרצועות כשנתקו מהסרבלא, דהוי עתיקי דשרי היכא דהם רחבים קצת. ודמי לדרפוי דרבן גמליאל בס"פ כירה. וכן משמע פ"ד דשבת [מ"ח ע"א] הא בחדתי הא בעתיקי, דבעתיקי ליכא עשיית כלי. עכ"ל.
<h2>דף מז:</h2>
נותנין כלי תחת הנר לקבל בו ניצוצות אפילו בשבת, דאין בהם ממש. ודוקא בצריך למקום הכלי, דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל כדאמרינן לעיל [מ"ג ע"א]. ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה אפילו מערב שבת, שמא יעשה כן בשבת ולפעמים יעלה המים כנגד הניצוצות ויכבה. ואע"פ שאותו כיבוי הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, מ"מ החמירו חכמים, אע"ג דהוי גזירה לגזירה. ולא דמי לפורס מצודות וכל הני דפרק קמא [י"ז ע"ב], דהנהו ודאי לא אתי למיעבד בשבת. מיהו מותר (שמן) ליתן [מים תחת השמן] בזכוכית, שאינו מתכוין לכיבוי כלל אלא להגביה את השמן. ולא שייך למיגזר [ביה] כלל. [גליון] בתוספות של מורי אבי נר"ו, ומה שנהגו העם לתת מים בעששית תחת השמן, ואע"ג דכשיכלה כל השמן ויגיע עד המים מקרב את כיבויו של פתילה, שאילמלא המים היתה הפתילה דולקת עד כלותה. ואין לומר הכא דהוי דבר שאינו מתכוין ומותר, דהא מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. הלכך צריך ליזהר לעשות פתילה קטנה שיכבה בעודה בשמן, לא שישאר ממנה לאחר שכלה השמן, שאם כן הוי ליה מקרב את כיבויו.
במה טומנין לא בגפת וכו', וכל דבר המוסיף הבל אין טומנין [בו] אפילו מערב שבת. ובשבת אין טומנין אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל. ובכל קדירות מיירי, בין בחייתא בין במבושלת כל צרכה, וכ"ש בבשיל ולא בשיל. וחנניה דשרי כמאכל בן דרוסאי, היינו בהשהאה דוקא. ובתנור נמי שרינן לעיל [י"ח ע"ב] בין חייתא בין בשיל. דגם זה אינו קרוי אלא השהאה בעלמא, כיון שאין נדבקין דופני התנור בקדירה. אבל דבר שרגילין להדביק סביב הקדירה דומיא דרמץ גזרו ביה שמא יטמין ברמץ. פר"י. [גליון] ועל הפירות שרגילין אנו להטמין כשהן חיין, כגון תפוחים ואגסים, יש תימה היאך מטמינין אותם כך חיין בלא צלייה, מדתנינן [י"ט ע"ב] אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום וכול'. ופירש רבינו שמואל שהוא מדתניא בפרק קמא [כ' ע"א] על ההיא משנה דאין צולין כול'. תניא חנניה אומר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו ע"ג כירה [שאינה גרופה וקטומה], וקיימא לן כותיה. והני פירות כמאכל בן דרוסאי דמו, ויותר הם טובים לאכול בלא בישול כלל ממה שטוב מאכל בן דרוסאי עד שיתבשל כל צרכו. ועל כן אין לחוש שמא יחתה. ואומר גם כן שנראה שביצים שרגילים להטמין צריך לצלותן מבעוד יום, שהם רעים לאכול כמו שהם חיין יותר ממאכל בן דרוסאי. ואפילו חמין למזוג היין אסור להטמין אם לא הרתיחן קודם שהטמינן. שאע"פ שמוזגין בהן יין כשהן חיין, אינן כל כך טובים כמו מאכל בן דרוסאי לכל אדם. וכן הוא המנהג, שרגילים לצלות הביצים קודם הטמנתן. ועוד אומר רבי שיש ליתן טעם שסתם פירות שמטמינים רגילים להטמין להיות שלא יטלום עד למחר, מכל מקום בביצים יש להזהר יפה לכל הפחות שלא להטמינם עד שיצולו מבעוד יום. ועוד יש לומר שאינו דומה לבשר וכול', דהתם בבישרא אגומרי, שמזומן לחתות. אבל ביצים שמטמינין אין מוזמנין לחתות. וכן כירה הוא מזומן לחתות. אבל הטמנה שלנו אינו מזומן לחתות. ואם יש לנו לאוסרו אינו אלא מטעם שמטמין בדבר שמוסיף הבל. וכבר פירש רבי שכירות שלנו אע"פ שמוסיף הבל מותר, כמו תנור שמותר אע"פ שמוסיף הבל. תוספות. [גליון] מהר"ף. דין. שמותר לתת התפוחים סמוך לקדירה כדי להתבשל דמותר, משום דנאכלים כמו שהם חיים לא גזרינן שמא יחתה. ואם הטמין התפוחים אסור להוסיף עליהם [בגדים] לכסותם, משום דעל כרחין הני תפוחים חיים הם, ואם כן מבשל בשבת הוא. וכן אסור להניח תפוחים באותם תנורים שעשויים להחם החדר משום שהוא מבשל.
<h2>דף מח.</h2>
אסור ליתן כוזא דמיא אפומא דקומקומא, אפילו אם אינו רוצה להתחמם אלא רק שיפשר, כיון שיכול להתחמם שם הרבה אם ישהא אסור. ולעיל פירשתי דבכירה שרי ליתן קיתון של מים נגד המדורה, דהיינו ברחוק כל כך שלא יכול להתבשל כלל. אבל אם היה יכול להתבשל כלל, אע"ג שממהר ומסירו קודם, אסור. פר"י.
כל בגד שמקפיד עליו לנקותו אם יתלכלך אסור להניחו אפומא דכובא, פן ישרה במים ואתי לידי סחיטה. אין נותנין את המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביום טוב ואין צריך לומר בשבת. נשרו מחזירין אותן בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. והצלצלים שניתקו מן הסרבל, בזמן שיש נקב רחב, ובלא טורח יכול להחזיר בהדיא בידו מותר כיון דכבר היו בו. ובלבד שיתנם בענין הזה שלא יבוא לחוש שמא יתקע. דאי בענין (הזה) שהיו רגילין לקשור ולתקוע היה אסור, כדאמרינן בפרק כל הכלים [קכ"ב ע"ב] גבי שידה תיבה ומגדל, גזירה שמא יתקע. פר"י. הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת. אבל (אין) להתיר בית הצואר אם קשרו הכובס מותר. מוכין אינן אלא לעשות מהן לבדין, ומוקצין הן למלאכה אע"פ שטמן בהן מערב שבת אסור לטלטלן. דסתמא דמילתא [לא] מייחד להו ומפקיד להו לכך לעולם שדמיהן יקרים.
<h2>דף מט.</h2>
תפלין צריכים גוף נקי, שיוכל לאנס עצמו שלא יפיח בהם וגם לא יישן בהם. ומשום שאינו כאלישע לא יפטר מתפלין. וגם משום דאמרינן במדרש [ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד] תפלין מפני מה לא החזיקו בהם, מפני הרמאין, לא מיפטר. דהתם הכי פירושא, מפני מה לא החזיקו נאמנות באדם הלובשן. פר"י.
טומנין בשלחין ומטלטלין אותם. ואפילו של אומן. ודוקא של בהמה גסה דחזי למיזגא עלייהו. כפרש"י [קט"ז ע"ב]. ורבינו תם אומר דיבישין דוקא, ואפילו דבהמה [דקה] אבל לחין לא חזו למיזגא עלייהו. [גליון] וכן פוסקים התוספות, דאפילו של אומן. וגם זה דעת הרב אלפסי ז"ל וזה לשונו, ומסתברא דהילכתא כרבי יוסי דאמר אחד זה ואחד זה מטלטלין אותן, דשלחא הוה ונתברר לו שאין האומנין מקפידין עליהן. וכבר פסק רב שרירא גאון ז"ל משום ראשונים, שהלכה כרבי יוסי.
<h2>דף נ.</h2>
[גליון] ונראה מהרב אלפסי ז"ל שפוסק כרב אסי דאמר ישב אע"פ שלא קשר ולא חשב. חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהן לישיבה, רב אמר קושר, ושמואל אמר חישב, רב אסי אומר ישב אע"פ שלא חישב. ורבינו שמשון הזקן ז"ל פסק כרב אסי, דישב גרידא הויא הכנה, כל שכן קישר או חישב. דישיבה גריעא מחישוב. ורבינו תם פסק כרב דקשירה דוקא מועילה, [מיהו לצורך מצות בית המשתה או בית המדרש סגי במחשבה לכו"ע] בפרק כל הכלים. פר"י [קכ"ו ע"א]. יוצאין בפוקרין, דהיינו פשתן סרוק שנותנין על המכה. ובציפין, דהיינו צמר מנופץ הניתן על המכה, בזמן שצבען בשמן, דגלי דעתיה דלמכה קיימי. ומניחו עליה בשבת, דלאו לרפואה קא בעי, אלא שלא ישרטו מלבושיו את מכתו, [לפיכך] הוי ליה האי מלבוש בעלמא. אבל לא צבען בשמן לאו מלבוש נינהו, והוי ליה משאוי, ואין יוצאין בו לדברי הכל. ואפילו לטלטלו אסור. פר"י. ולרב אסי אפילו יצא בהן שעה אחת מבעוד יום, אפילו לא צבען בשמן ולא כרכן במשיחה מותר לצאת בהן. מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכיו, והוא שיחד לה קרן זוית. אפילו שעירה העפר לארץ. אבל אם עירה העפר באמצע הבית למדרס רגלים הרי הוא בטל אגב הקרקע ומוקצה הוא ואסור. [גליון, כך פרש"י ג"כ] אפילו למאן דבעי [התם] קישור, הני מילי מידי דבר מעביד ביה מעשה. אבל [הכא דאיירי בדבר דלא בר מיעבד מעשה הוא] בעי מעשה וסגי בכך.
בכל חפין את הכלים חוץ מכלי כסף בגרתיקון, דהיינו מין עפר שגדל בחביות של יין שקורין אלום ובלשון לעז שלנו רסינא. והוא עיקר תיקון הכלי, שמעביר את הסיגים. אבל בנתר וחול שרי, ואפילו לחוף בהן שערו שבראש. וכל שכן פניו, ידיו ורגליו, אע"ג דאית בהן שיער אבל קשה הוא להנשיר.
<h2>דף נ:</h2>
עפר לבינתא שרי. פירוש כתישת לבינה שרי לחוף בה פניו, ואפילו מי שיש לו זקן. וכן פסולת של שומשמין ושחיקת פלפלין. ברדא שרי. פירוש תלתא אהלא ותלתא אסא ותלתא סיגלי. לפצוע זיתים כדי למתקן כדפירש רש"י, או כדי לרחוץ בהן פניו כדפירש רבינו חננאל [אסור] משום הפסד אוכלין. אע"ג דאמר שמואל עושה אדם כל צרכו בפת, דוקא בפת דלא מאיסא, אבל הני מאיסי. והיין עד שלא נתן לתוכו מים, כיון שאין שם משקה עליו, נוטלין ממנו לידים לשמואל אע"ג דמאיס [ברכות נ' ע"ב], אם הלכה כשמואל. ואם לא כמ"ד כאן. רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בשביל קונהו. והרואים בריות נאים אומרים ברוך שככה לו בעולמו.
הכל מודים שאם נתקלקלה הגומא שאסור להחזיר. האי סכינא דביני ארבי דצה ושלפה והדר דצה שרי, ואי לא אסיר. וכן סליקוסתא. וסליקוסתא פירושה עשב נאה ומריח, ממלאין כלי עפר, ותוחבין אותו לתוכו, ונותנין לפני השרים, וכשהוא רוצה נוטלו ומריח בו ומחזירו למקומו. ומסיק דאפילו אי לא שלפה ודצה שרי. [גליון] וכך נראה שפוסק הרב אלפסי ז"ל דאפילו אי לא שלפה ודצה שרי. וכן הא דשמואל דאמר האי סכינא דביני ארבי כי דצה ושלפה והדר דצה שרי ואי לא אסיר, לית הילכתא כותייהו, דהא אותבינן עלייהו מהא דתנן הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת העלין מגולין אינו חושש לא משום כלאים וכול' וסלקא להו בתיובתא. אלמא לא צריכי למידץ ולא למישלף אלא לגלויי מקצתן בלבד. וכן הלכה ע"כ. [גליון] סכינא דביני אורבי, פירוש שנועצין סכין בין שורות הלבנים ומכניס בבנין להשתמר. סליקוסתא. פירש רב אלפסי ז"ל אגודה של בשמים, כגון חבצלת השרון.
<h2>דף נא.</h2>
אם לא כיסהו מבעוד יום לא יכסנו משתחשך. אין טומנין משתחשך אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל. אבל אם בא להוסיף מוסיף. אבל להחליף אסור לתנא קמא. כיסהו ונתגלה, אפילו מבעוד יום, מותר לכסותו משתחשך. מיהו אם גילהו לדעת מבעוד יום שלא לכסות עד שתחשך אסור, דדמיא לתחילת הטמנה. פר"י.
ומותר להטמין את הצונן שלא נתחמם מן החמה. אם טמן בדבר שאינו ניטל מערב שבת, אם מקצת הכיסוי מגולה נוטל את הכיסוי והם נופלות, או אם טמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו [ניטל], מפנה סביב הקדירה אותו דבר הניטל, ומטה על צידה. דלא חשיב זה כמניח (אבל) [אלא] [כשוכח]. . [אבל בשוכח] אפילו שבמזיד כסה, כיון שדעתו ליטלו בשבת. ובגמרא מיירי כגון שהוא מונח בקופה, שאי אפשר להגביה הקדירה כיון שמכוסה מלמעלה כולה בדבר שאינו ניטל. פר"י ותוספות פי' [דהיינו] כרשב"ג אבל רבנן פליגי ושרו מכוסות לגמרי ליטול דבר שאינו ניטל, כדאיתא בפרק נוטל [קמ"ב ע"ב], וצריך עיון כמאן הילכתא.
<h2>דף נא:</h2>
מהר"ף. דין, שאסור לרחוץ ידיו בשבת בחורף בברד שקורין גלצא. כדאמרינן פרק רביעי דשבת דאין מרזקין לא את השלג ולא את הברד. ואומר רבינו יעקב מקינון שמותר לתת הפשטידא כנגד האור. אכן ירחיקנה מן האור כל כך שלא יוכל לבוא לידי שהיד סולדת בו, [ואע"ג דלרסק ממש אסור] כדפירש בפרק שלישי דשבת דאסור להפשיר במקום שהיד סולדת בו, דלא דמי לאין מרסקין, דהתם בידים, אבל הכא שמניחו למקום שיהא נולד מאיליו שרי. ועוד אומר רבינו יחיאל דלא שייך נולד בשומן במה שהשומן נימוח, דאמרינן פרק שלישי דשבת [מ' ע"א] אשה סכה ידה שמן ומניחתה כנגד המדורה, ואע"פ שסתם שמן קרוש, ונימוח נגד האש עכ"ל. צריך ליזהר שלא ירחוץ ידיו בשלג ובברד. ויש [ליזהר] בימות הגשמים שהמים נקררים ויש ברד מעורב במים, ויש ליזהר שלא ירחוץ בהם פניו ידיו ורגליו, דפסיק רישיה הוא, שאי אפשר שאם ירחוץ שלא ידביק אותו. סליק.
במה בהמה יוצאה. דאדם מצווה על שביתת בהמתו. דכתיב למען ינוח. אבל לאו דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך מוקי לה במחמר. פר"י. מהר"ף. דין הא דאמרינן אין מכבדין בדרכים, היינו כשכל אחד הולך לצורך עצמו, אבל אם נצטרכו ללכת יחד בחבורה אחת, כה"ג ודאי מכבדין עכ"ל. וכן פסקו התוספות למטה.
[גליון] קדמיה חמרא דלוי לחמרא דרב בר רב הונא חלש דעתיה וכול'. בתוספות. תימה דהכא משמע ששנים שמהלכים בדרך צריכים לכבד זה את זה שהגדול ילך ראשון. וכן משמע נמי ביומא בפרק אמר להם הממונה בגמרא הסגן בימינו, שלשה שהיו מהלכין בדרך הרב באמצע גדול בימינו וקטן בשמאלו כול'. וקשיא מהא דאמרינן בברכות פרק שלשה שאכלו, אין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים ולא בידים מזוהמות. ומייתי עלה הא דרבין ואביי הוו שקלי ואזלי כול' עד אמר ליה אביי הכי א"ר יוחנן אין מכבדין אלא בפתח הראוי למזוזה. ואומר רבינו יהודה כל היכא שיצאו בהסכמה אחת ללכת שניהם יחד בדרך, אז ודאי יש להם לכבד זה את זה. ומה שאומר לשם בברכות שאין מכבדין בדרכים, היינו כשלא יצאו מתחילה ביחד ללכת למקום אחד, אלא שפגעו זה את זה בדרך. אז ודאי אותו שצריך למהר דרכו למקום שרוצה ללכת ימהר כמו שרוצה וילך. או אם היה הולך ראשון עדיין ילך כבתחילה. ואף על פי כן בפתח הראוי למזוזה צריכים לכבד זה את זה אע"פ שכל אחד ממהר לדרכו. ושאינו ראוי למזוזה [א"צ] כמו הנהו דקא חשיב בפרק קמא דיומא. מפי רבי. בתוספות וכן אומר מהר"ף.
<h2>דף נב.</h2>
פירש רבינו חננאל וכן פסק הרב ר' פורת דהילכתא כרב באיסורי. הילכך כל נטירותא יתירתא אסור, כגון פרה באפסר. אבל יוצא סוס ברסן או באפסר, אבל בשניהם אסור. וכל נויי בהמה [אסור] לצאת בה בשבת. ומותר להשיב הרסן או האפסר בראש הסוס, וליכא איסור טילטול, דמוכן הוא לבהמה. ואדם שינהוג סוס ברשות הרבים ואפסר בידו יזהר שלא יוציא החבל מתחת ידו טפח. ומה שיש בין ידו לראש הסוס יגביה מן הקרקע טפח ומותר לכרוך חבל האפסר סביב הצואר [של] הבהמה ותצא [יומא ל"ז ע"א]. [גליון] וכן פוסקין התוספות דנטירותא יתירתא משוי הוא, ודלא כחנניה. וגם כן דעת הרב אלפסי ז"ל דכל נטירותא יתירתא משוי הוא, ועוד דהלכה כרב באיסורי ורב אמר גם כן דמשוי הוא. התוספות סוברין שמותר להוליך הסוס בשבת עם הפרומביא והאפסר, כיון דאורחייהו בהכי אפילו בחול שמסלקין הפריט כשמשקין אותה. ולא דמי לנטירותא יתירתא גליון.
המוליך פרה מעיר לעיר או פרה שמרדה, יכול להוליכה במוסירה. דלא חשיב האי נטירותא יתירתא. ופרה אדומה דדמיה יקרים אפילו בעיר יכול להוליכה במוסירה. [גליון] בתוספות. ואסיקנא השתא שלא יוציא חבל מתחת ידו טפח. ובזה יש ליזהר כשמוליכין הסוסים בשבת לשתות או בבית כשהוא אוחזם ברסן או באפסר. שלא יוציאנו מתחת ידו טפח. [גליון] אמרינן בגמרא, כי תניא ההיא בחבלא דביני ביני, שאין לו להניח החבל טפח סמוך לקרקע בין הבהמה לידו. ואף בזה צריך ליזהר. ואם הרסן או האפסר ארוכין, יכול לכרוך ממנו בצואר הבהמה כמה שהוא רוצה, והשאר יאחוז בידו, דהא אמרינן לעיל או יוצאין כרוכין או יוצאין נמשכין. וכן הלכה, מדעבדי עובדא הכי במוליאות של בית רבי ובעגלי דרב הונא. וכולהו אמוראי דהתם הכי סבירא להו בר משמואל ומתניתא. וכן פוסק רבינו חננאל ז"ל יוצאות באפסריהן כרוכין. הילכך אותם הסוסים שלנו מותר להניחם לצאת באפסריהם כרוכים, ובלבד שלא יניח לתלות האפסר סמוך לקרקע טפחים. מהר"ף. דין. שאסור להוליך הסוס ברשות הרבים ברסן ואפסר כששניהם יחד, דנטירותא יתירתא היא, דבחד סגי לה. והלכה דנטירותא יתירתא משוי הוא, דהלכה כרב באיסורי. ועוד דמשום דאביי ורבא [אתו] לתרוצי אליבא דרב וכמה בתראי. אבל בחד לחודיה שרי אף ברסן פריט בלעז, אע"ג דסגי ליה באפסר, כיון דאורחיה נמי ברסן לא הוי משאוי, כדפירש פרק במה בהמה דבשבת. עכ"ל מהר"ף. דין. שיש ליזהר כשמוליכין הסוסים למים לשתות בשבת כשהוא אוחז ברסן או באפסר, שלא יוציאנו מתחת ידו טפח. וגם צריך להגביה מן הקרקע טפח. עכ"ל מהר"ף.
<h2>דף נג.</h2>
חמור יוצא במרדעת בזמן שקשורה לו מערב שבת. אבל בשבת אסור, דמיחזי כמתכוין להוציא המרדעת. אי נמי מיחזי כאילו מתכוין להוליכה למקום רחוק או לחינגא. פר"י. ולא באוכף אע"פ שקשור לו מערב שבת. ודוקא להוציאה בר"ה, אבל ברה"י נותנין מרדעת ע"ג חמור בשבת כדי לחממה, דמצטערת מן הצינה. אבל להסיר מעליה מרדעת או אוכף כדי לצננה לתענוג בעלמא אסור. אבל מוליכה ומביאה בחצר והוא נופל מאיליו. וכן אין תולין טרסקל לבהמה בשבת משום תענוג. מיהו לסייחים קטנים שרי, שרגליהם גבוהות ואית להו צער לשוח לאכול מן הקרקע. אבל לצאת בהם לר"ה אסור. ולא תצא לא בחסום שבפיה ולא בסנדל שברגלה ולא בקמיע אע"פ שהוא מומחה לאדם, אם אינו מומחה לבהמה. אבל יוצא באגד [שע"ג מכה ובשלייתה] המדולדלת בה. ולא בזוג שבצוארה, אע"פ שהוא פקוק. אבל בחצר מותר אם הוא פקוק.
<h2>דף נג:</h2>
סכין ומפרכסין לאדם ואין סכין ומפרכסין לבהמה לתענוג בעלמא כגון דגמר מכה. אבל [אי] איכא מכה מותר אף לבהמה משום צער. ובהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן, אבל אדם מעמידין דנראה כמיקר. נראה לי דבמסקנא דפסיק הילכתא כר' יאשיה דמיקל, דלא גזר משום שחיקת סממנין, ומתיר להריץ בהמה שאכלה כרשינין הרבה בשביל שתתרפא, הוא הדין דמעמידין אותה במים שתצטנן. [גליון] וגם הרב אלפסי ז"ל פוסק כרבי יאשיה דמיקל. והילכך בהמה מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן. דהאי תנא דאסר, משום שחיקת סממנין הוא דאסר. והא איפסיקא הילכתא בהדיא כרבי יאשיה דלא גזר משום שחיקת סממנים.
הזכרים יוצאין לבובים והרחלות שחוזות וכול' העזים יוצאות צרורות ליבש. פירוש כיס שעושים לעיזים שלא יסרטו דדיהם, אם העיזים עומדות [לייבש] מותר דמיהדק לה שפיר. אבל אם עומדות לחלב אסור. פר"י.
<h2>דף נד.</h2>
ובמה אינה יוצאה לא יקשור גמלים [זה לזה] וימשוך משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא. אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשוך ובלבד שלא ימשוך ויכרוך עם חבלים אחד של צמר ואחד של פשתן, וכשאוחזו בידו מתחממת ידו, וקסבר דבר שאין מתכוין אסור. פרש"י משמע לדידן דקיימא לן דבר שאינו מתכוין מותר שפיר דמי. ואם יש שני מיני בהמות קשורות בחבל יחד אסור להנהיגן אע"פ שאין איסור כלאים אא"כ מושכין יחד בעגלה או בקרון, מ"מ מה שמושכין בחבל חשוב משיכה. מיהו דוקא בקשורין יחד, אבל אי לא קשורין לא, דיחדיו בעינן. פר"י.
<h2>דף נד:</h2>
ואין התרנגולין יוצאין בחוטין ולא ברצועות שברגליהם, דעבדי לסימנא. ורצועות דלא ליתברו מאני. צריך עיון עכשיו שעושין רצועות וקושרין שתי רגליהם בריוח שאינם יכולים לברוח, אם זה חשיב שמירה ושרי, אם לאו. [גליון] וכך פוסק הרב אלפסי ז"ל, דעזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב, וזה לשונו, והילכתא כרב דאמר הלכתא כרבי יהודה בן בתירא דאמר עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב. דקיימא לן הלכה כרב באיסורי. [גליון] אמרינן בגמרא, ולא פרה ברצועה בין קרניה. איתמר אמר רב חייא בר אשי אמר רב בין לנוי בין לשמר אסור ורב חייא בר אבין אמר שמואל לנוי אסור לשמר מותר. רבינו יצחק אלפסי ז"ל והילכתא כרב, כדכתבינן לעיל דכל נטירותא יתירתא משאוי הוא.
<h2>דף נז.</h2>
במה אשה יוצאה. לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן. דכיון דאי איתרמי לה טבילה של מצוה ושריא להו אתיא לאיתויינהו ד"א בר"ה. ודוקא דברים קטנים, אבל טלית או קוטא, אע"ג דודאי שריא להו בשעת טבילה, ליכא למיחש דילמא אתיא ד"א, דלבשא בהו מיד. והנהו חוטין לאו בחוטין שנתונין בתוך הקליעה של שיער, דכמו שיש איסור בעשיית הקליעה יש איסור נמי בסתירתה. א"כ בשעת טבילה לא שריא להו. אלא בחוטין שבראשה מיירי. פר"י. [גליון] אמרינן בגמרא, ולא בכבול לר"ה א"ר ינאי כבול זה איני יודע מהו, אי כבלא דעבדא תנן אבל כיפה של צמר שפיר דמי, או דילמא כיפה של צמר וכל שכן כבלא דעבדא. אמר רבי אבהו מסתברא כמ"ד כיפה של צמר, תניא נמי הכי יוצאה אשה בכבול ובאיסתמא לחצר, לחצר אין לר"ה לא, ושמואל אמר כבלא דעבדא תנן אבל כיפה של צמר שפיר דמי. פוסק רבינו יצחק אלפסי ז"ל והילכתא כרבי אבהו דתניא כותיה. וכל תכשיטין המהודקין בגופה, כגון טבעת, דכתיב בהלכות גדולות דחוצצות. ותניא בתוספתא [מקוואות פ"ו ה"ד] השירים והנזמים והטבעות חוצצין ואסור לצאת בהן בשבת דילמא מיתרמי לה טבילה של מצוה. והרפויין נמי אע"ג דלא חייצי, אם מקפדת עליהם להסירם משום טינוף, אסור מהאי טעמא גופא. ואותם תכשיטים שאינה מקפדת להסירם בשעת טבילה, אם אינה רגילה למישלפינהו לאחוויי, מותרת לצאת בהן. אבל אותן דשייך למימר בהו שלפא ומחווייא אסור לצאת בהם.
אבל לא תצא בין בטבעת שיש עליה חותם בין בטבעת שאין עליה חותם. ודוקא בשבת, אבל ביום טוב מותר. וכן המנהג בישיבה. כך כתוב בפסיקתא דרב שלום ריש מתיבתא. אבל רבינו תם פירש דגבי איש לא שייך למימר שליף ומחווי. ובטבעת שיש עליה חותם מותר לכתחילה. ועוד פוסק רבינו תם כרבי ענני בר' ששון דכל מה שאמרו חכמים אסור לצאת בהם לר"ה, דוקא לרשות הרבים אבל לחצר שאינה מעורבת מותר. מיהו בכרמלית אומר שיש להחמיר. ורבינו חננאל פוסק כרב, דאפילו בחצר אסור, מכבול ופיאה נכרית דשרי בחצר. פר"י לקמן.
<h2>דף נז:</h2>
איסתימא אין בה משום כלאים, שהיא כעין לבד, שאינו שוע טוי ונוז, וגם הוא קשה. הילכך לא גזרו ביה רבנן. וכן אם בגד [גמור הוא] שוע טוי ונוז להציעו תחתיו, אם קשה הוא מותר, שלא גזרו בו רבנן. אך העלאה ובגד גמור, אע"פ שהוא קשה אסור מן התורה. וכן כרים וכסתות ומרדעת ומילי טובא חשיב במסכת כלאים [פ"ט מ"ב] דמותר להציען תחתיו משום דאין שייך בהו כריכת נימא. פר"י. [גליון] בחיבור הרמב"ם ז"ל וזה לשונו [פי"ט ה"ד]. לא תצא אשה בטבעת שאין עליה חותם אע"פ שהיא מתכשיטיה, גזירה שמא תוציאנה לרשות הרבים להראות לחבירותיה, כדרך שהנשים עושות תמיד. ואם יצאת בה פטורה. אבל מותר לאיש לצאת בטבעת שיש עליה חותם, מפני שהוא תכשיט, ואין דרכו להראות. ונהגו כל העם שלא יצאו בטבעת כלל עכ"ל. [גליון] וכן נראה שהוא מותר לאדם להוליכו בשבת, דלא חיישינן לאחוויי, דאפילו אם רוצה להראותו לחבירו אין דרכו של אדם להוציאו מאצבעו, אלא מראהו בעוד שהוא באצבעו. תוספות. אבל רבינו חננאל ז"ל ורב שלום ריש מתיבתא ז"ל פוסקין שאסור להוליך אדם בשבת טבעת שיש עליו חותם. ודוקא בשבת אבל ביום טוב מותר.
<h2>דף נח.</h2>
לא יצא העבד בחותם שבכסותו, בין דעבד ליה רביה בין דעבד ליה איהו לנפשיה בין של מתכת בין של טיט. אבל בחותם שבצוארו יצא דוקא בדעבד ליה רביה. ובשל טיט אי עביד איהו לנפשיה אי נמי עבד ליה רביה והוא של מתכת אסור. וכן רבנן לא ליפקו בסרבלי חתימי, דילמא מיפסיק ונפיל. ודריש גלותא מקפיד עלייהו ומקפלי לגלימייהו ומייתו להו אכתפייהו.
<h2>דף נט:</h2>
ולא בעיר של זהב, והיא כעין עטרה. ודוקא עטרות של כלות וחתנים גזור בפולמוס של (אספמייא) [אספסיינוס], שאר נשי לא אסירי אלא בשבת משום דשלפי ומחוו. פר"י. כלילא שרי. והיא עטרות חתנים. ושריא לנשים, ואפילו לכלות. ודרוקתא, דהיינו רצועה שהיא מצויירת בזהב ובאבנים, שקורין פרלי"ש, שרי אפילו בשבת. אבל דאניסכא, דכולה של זהב שקורין לנ"א, אסור. פר"י. קמרא שרי אפילו לאשה, דהיינו חגור חשוב, ואפילו דאניסכא. דכיון שהוא מלבושה לא שלפה ומחויא. אבל תרי המייני זה ע"ג זה אסור (אפילו) [לפי] שאין דרך לחגור שתי חגורות, ולא דמי לכמה מלבושים שאדם לובש בשביל הקור, אבל תרי המייני מה הנאה שייך ביה. אלא ודאי משאוי הוא. מיהו אם יש דבר מפסיק בינתיים, כגון לובש חלוקו וחוגרו ואחר כך כתונת וחלוק וחוגרה, בענין זה שמא היה מותר. פר"י.
<h2>דף סא.</h2>
כשהוא נועל נועל של ימין ואחר כך נועל של שמאל. וקושר של שמאל תחילה ואחר כך של ימין. ואפילו מנעלים שאין להם רצועות נועל לעולם של ימין תחילה. פר"י. וכשהוא חולץ חולץ של שמאל תחילה ואחר כך חולץ של ימין. וכשהוא רוחץ רוחץ של ימין תחילה. וכן כשהוא סך של ימין תחילה. והרוצה לסוך כל גופו שמן סך ראשו תחילה מפני שהוא מלך על כל האיברים. ולא בתפלין ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה. אבל אם הוא מן המומחה מותר, כיון דאיתמחי גברא אע"ג דלא איתמחי קמיע. וכל שכן איתמחי קמיע אע"ג דלא איתמחי גברא.
<h2>דף סא:</h2>
ורופא שריפא שלשה בני אדם בשלשה מיני קמיעות משלשה מיני חלאים, אותו רופא קרי מומחה. ולא מיבעיא דאותם שלש קמיעים מותרים לישא בשבת, אלא כל קמיע שיעשה אותו רופא מותר לישאנו בשבת. וכן קמיע שריפא שלושה בני אדם חולי אחד, אותו קמיע נעשה מותר ומותר לצאת בו בשבת. אפילו אם יעשה אותו קמיע אדם אחר הוי קמיע מומחה. פר"י מיהו רופא מומחה שעשה קמיע חדש לשם חולי, אותו קמיע לבדו מותר. ואם יעשה אדם אחר אינו מומחה, אע"פ שריפא שלשה בני אדם [שלש] פעמים, איכא למימר מזל הרופא גרם. אבל קמיע שבא מיד אדם שאינו מומחה וריפא שלש פעמים, נעשה מומחה מיד כל אדם, שאין כאן לתלות במזל הרופא, כיון שלא היה מומחה בשעה שעשהו. פר"י. אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין ואחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה, ולא שנכפה אלא שלא יכפה. ואם קמיע של קדושות לא איפשיט אם מותר ליכנס בו לבית הכסא. אם כן אסור ליכנס אם אינו מחופה עור. ואם חולה שיש בו סכנה אם יסיר אותו ממנו מותר ליכנס. ואם אין בו סכנה אסור ליכנס בו לבית הכסא. וא"כ אסור לצאת בו בשבת, דכי עייל לבית הכסא שרי ליה ואתי לאיתויי ד"א. ותפלין אע"ג דמחופין עור אסור ליכנס בהן לבית הכסא, משום שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני.
<h2>דף סב.</h2>
ולא בשריון ולא בכובע אחד של עור ואחד כובע של מתכת. ולא באנפלייאות של ברזל, אם יצא אינו חייב חטאת לפי שהן דרך מלבוש. אבל בסייף ברומח בתריסין בקשת באלה חייב חטאת, וכן בטבעת שאין עליה חותם חייב חטאת. הרועים יוצאים בשקים שמתכסים בהם בימות הגשמים, פירוש מלבוש שק. וכל אדם אע"ג דלאו אורחייהו, מיגו דהוי תכשיט להאי הוי נמי תכשיט להאי. ולגבי אשה לא אמרינן הכי, דנשים עם בפני עצמן הן. לא תצא אשה לא בכובלת ולא בצלוחית של פלייטון, דאע"ג דאשה שריחה רע מוליכה, חיישינן דילמא שלפא ומחווייא.
ובטבעת שיש עליה חותם אם יצאת חייבת חטאת. אפילו לרבנן דלא אזלי בתר החותם רק אחר המעמיד, לענין שבת מודו, דכיון שיש עליה חותם לא הוי תכשיט אלא משאוי. פר"י מחט שאינה נקובה אם יצאת פטורה, דמניחתה על פדחתה. אבל לחלוק (שיש) בה שיער אסור פרש"י ז"ל. אבל ר"י תמה מנא ליה הא דאסורה לחלוק שערה בשבת. לא יצא האיש לא בסנדל המסומר וכול' ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה. הא יש ברגלו מכה מותר, ומנח ליה באותה רגל שאין בה מכה.
<h2>דף סב:</h2>
שלשה דברים מביאים את האדם לידי עניות, המשתין לפני מיטתו ערום [וה"מ] דמהדר אפיא לפוריא ולא במנא. והמזלזל בנטילת ידים, דמשי ברביעית מים מצומצמים. ורב חסדא דמשא מלא חפניו יהבו ליה מלא חופניה טיבותא. ומי שאשתו מקללתו בפניו על עסקי תכשיטיה, דאית ליה ולא עביד לה [גליון. אבל אי לית ליה, אונס רחמנא פטריה, רבינו יצחק אלפסי ז"ל].
<h2>דף סג.</h2>
שני ת"ח המחדדין זה לזה מצליחין. למיימינים בה, כלומר שמפשפשין בדקדוק. [ד"א] מיימינים, עוסקין לשמה. משמאילים, שאינם יגיעים בה כל צרכה, א"נ שלא לשמה. הנוחין זה לזה בהלכה כול' עיין בגמרא. המדגילין זה לזה, המכחישין זה לזה אע"פ שאינם יודעים האמת, הקב"ה אוהבם. והוא דלית להו רבא למיגמר מיניה. ובמדרש [מד"ר שה"ש פ"ב] מנין שאם קרו לאהרן הרן שיצא ידי חובתו שנאמר ודגלו עלי אהבה. כל המגדל כלב רע בתוך ביתו מונע חסד מתוך ביתו שנאמר למס מרעהו חסד.
<h2>דף סד:</h2>
יוצאה אשה בחוטי שיער כול' ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקינה וזקינה בשל ילדה. והדוה בנדתה, בנדתה תהא עד שתבוא במים. ומכאן נפקא לן דנדה בעיא טבילה. פר"י. כ"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. רב נסים גאון פסק דאין הלכה כך. אך ר"י פסק כן. ומ"מ מודה בההיא דחולין [מ"א ע"א] הרוצה לנקר חצירו כיצד הוא עושה וכו' בההיא דפרק אע"פ [כתובות ס' ע"א] צינור שעלו קשקשים. ופוסק כההיא לישנא דרב חנין בר אמי דפ"ק דביצה [ט' ע"א] גבי אין מוליכין סולם משובך וכול', דקאי כותיה דרב דהכא. א"כ כל הני דאסירי משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא או שאר מראית העין אסורין אפילו בחצר. יוצאה אשה בחוטי שיער בין משלה בין משל חבירתה, ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקינה וזקינה בשל ילדה, דמחייכו עלה ושלפא ואתיא [לאתויי] ד"א.
<h2>דף סה.</h2>
יוצאה במוך שבאזנה, אם קשור לה באזנה. מיהו אי מהדק באוזן מותר לרבי יוחנן אע"פ שאינו קשור. אבל חביריו חולקין עליו, ללשון אחר ברש"י. ומוך שבסנדלה, אם קשור לה בסנדלה. ובמוך דהתקינה לנדתה אע"פ שאינו קשור לה ואפילו עשתה לו בית יד, דכיון דמאיס אי נפיל לא אתיא לאיתויי ד"א בר"ה. ובפילפל שנותנין לריח הפה. וגילגל שנותנין לדור שיני, כאב השיניים. [גליון פרש"י גילגל כמו וגרגיר]. ובכל דבר שנותנת לתוך פיה, כגון זנגבילא או קנמון ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת. שן מוזהבת ושן של זהב וכול'.
יוצאין בסלע שעל הצינית. והבנות יוצאות בחוטין שבאזניהן, שלא צריכי למישלפינהו כי מתרמי להו טבילה של מצוה. אפילו בקיסמין שבאזניהן, שרגילות למיחזק טפי שלא יפלו, מ"מ לא חייצי ועיילי בהו מיא. [פר"י] שמואל עביד לבנתיה מפצי ביומי תשרי, כשהיו טובלות בנהר היה מניח מפצי תחת רגליהן שלא יהא טיט חוצץ. וכן ההיא דפרק בתרא דנדה [ס"ז ע"א] האשה לא תטבול בנמל משום חציצה, אע"ג דהשתא ליכא [עליה טיט] אימור על ידי רידואיה כשעלתה מן המים נפל הטיט מעליה. [כך] פירש רש"י. ורבינו תם לא גריס בנדה "אע"ג דהשתא ליכא וכול"'. אלא מפרש טעם דלא תטבול בנמל, משום דבני אדם מצויין שם ומתביישת מהם וממהרת לטבול ושמואל היה עושה להן מפצי מעומד, להפסיק ביניהן ובין העם. ובפירושי רבינו חננאל והלכות גדולות גריס התם "אע"ג דהשתא ליכא וכול"' [כמו] פרש"י.
<h2>דף סה:</h2>
מי גשמים אינן מטהרין בדרך זחילתן אלא דוקא בקוו וקיימי באשבורן. מ"מ מותר לטבול בנהר אפילו ביומי ניסן. דלא חיישינן שמא ירבו נוטפין על הזוחלין, דנהרא מכיפיה מתבריך, כדאמרינן במסכת תענית [כ"ה ע"ב] שאין לך טפח יורד מלמעלה שאין המים עולים טפחיים כנגדן. וכמו שהן מלחלחין את הקרקע כמו כן הנהרות גדילים על ידי כך. פר"ת. ואם המים נכנסים מצד [זה לאשבורן ומצד] אחר יוצאים הימנו על ידי שהוא מלא וצף למעלה או עשוי בו נקב לצאת מצד אחר, זה חושב ר"י דרך זחילה. אם כן מי גשמים לא היו מטהרין בכה"ג הטובל באותו אשבורן. והמעין מטהר בכל ענין, בין (בדחק) [בדרך] זחילה בין באשבורן. ולא ממעט קרא אלא מי גשמים מדרך זחילה, אבל מעין מדרך אשבורן לא. פר"ת ובה"ג פר"י [גליון. וי"מ שהיה משים אותן מחצלאות... [מעומד] משום צניעות, שלא יראה אותן אדם בעוד שמטבילות... אשבורן פר"ש ז"ל מים דקוו וקיימי... תנן במסכת מקואות [פ"ה מ"ה] הזוחלין כמעין והנוטפין כמקוה. המעין מטהר בזוחלין ומקוה מטהר באשבורן. מים שאובים שפוסלים את המקוה [הוא] מדרבנן [ב"ב ס"ה ע"ב]. וי"א ששני מיני שאיבה יש. פירוש להיות כל המקוה מים שאובים, אז הוא אסור מדאורייתא. אבל מה שאמרו חכמים דג' לוגין מים שאובים פוסלים את המקוה [הוא] מדרבנן. בתוספתא [מגילה פ"א הי"א], זב צריך מים חיים אבל זבה א"צ מים חיים.
הנשים יוצאות רעולות. פירוש עטופות ראשיהן ופניהן חוץ מהעינים כדרך הערביות. פורפת אשה על האבן ועל האגוז אם יש רצועה תלויה בשפה האחת של טלית כנגד צוארה ובשפתה השניה כורכת האבן או האגוז וקושרת הרצועה בכרך ואין הטלית נופלת, ואפילו [לפרוף] לכתחילה בשבת מותר אבל על המטבע לא תפרוף לכתחילה בשבת, דלאו בר טילטול הוא. אבל אבן שהקצה לכך ראויה לטילטול. אשה מהו שתערים ותפרוף על האגוז להוציאו לבנה הקטן להאכילו בשבת. וסלקא בתיקו. [גליון, רבינו יצחק אלפסי ז"ל וזה לשונו, וקיימא לן דכל תיקו דאיסורא דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא ע"כ]. לכאורה משמע להערים ללבוש הבגדים להוציאם יותר על י"ח בגדים שלא בשעת דליקה אסור, אפילו למאן דשרי בדליקה.
<h2>דף סו.</h2>
הקיטע יוצא בקב שלו. ורבי יוסי אוסר משום דילמא מיפסיק ונפיל ואתי לאיתויי. ומהאי טעמא נמי אין חולצין בו, מידי דהוי [אמנעל] (א)גדול שאינו יכול להלך בו. מיהו אם מחופה עור בפנים מותר לצאת בו בשבת וגם חולצין בו, דעל ידי העור הוא מתקצר ומתיישב רגלו בתוכו, אי נמי ע"י כן יכול לנועלו יותר כדי שתעמוד רגלו יותר בדוחק. פר"י. ורבי יוסי אוסר. נראה דלאו דוקא קיטע אלא אפילו לאיניש דעלמא שרגלו שלם, ולכולי עלמא חיישינן דילמא מפסיק להו. דהא רב נסים גאון פירש דקיטע לא חליץ. אם כן שמעתין מיירי באדם שלם. ואפילו לרבינו חננאל דפירש דקיטע חליץ שפיר, ועדיף ממאן דאזיל על לחויתא, דההוא לא מצי למידרסיה לכרעיה, ועוד דלא חשיב רגל כיון שהיא הפוכה, ושוק לא הוי מעל רגלו. אבל קיטע, שהיתה לו רגל תחילה, ונגדע שוקו מעל רגלו, וגם מצי למידרסיה לכרעיה שפיר, חליץ מן השוק, אם הוא למטה מן הארכובה. אם כן, איכא לאוקומה שמעתין בקיטע, מכל מקום גם באדם שלם הוי דינא הכי. פר"י. ומיירי דאי מיפסיק מצי לסגויי ע"י המקלות. דאי לא מצי לסגויי ולזוז ממקומו אי מיפסיק ליה הקב, לא גזרינן דילמא מיפסיק ואתי לאיתויי. א"נ כפירוש הרב רבינו פורת ז"ל דקיטע עושה לו קב כמין סנדל ומניח במקום רגל, ונראה כאילו יש לו רגלים וכופה שוקו לאחוריו וקושר סמוכות שלו לכף יריכו, שקורין אשקי"ן, וסומך בם שוקו ומהלך בהם. והשתא אתי לכאורה שיכול להלך אפילו אם הקב נפסק, ושפיר יש לגזור דילמא אתי לאיתויי. ולכל הפירושים משמע שיכול להלך במקלות אע"פ שאינם קשורים בו אלא אחוזים בידו, הואיל ואינו יכול להלך בענין אחר. וגם רבינו תם ז"ל התיר לאדם אחד שנתקווצו גידי שוקיו לצאת במקלות. פר"י סנדל של עץ חליצתה כשירה. אבל לרבי יוסי חליצתה פסולה, וטעמא משום דמיפסיק ונפיל. וההיא דפרק מצות חליצה דאמר רב מנעל שתפור בפשתן אין חולצין בו שנאמר ואנעלך תחש לא ממעט מקרא אלא שלא יהיו שני מינים במנעל, כגון פשתן ובגד. אבל ממין אחד שרי היכא דלא נפיל. פר"י. כסא וסמוכות שלו אין יוצאין בהן. אבל באותם ספסלים שבידו מותר לצאת. פר"י.
<h2>דף סו:</h2>
לוקטמין אן יוצאין בהן. מפרש בגמרא חמרא דאכפא. הליצנים עושין אותו ונראה כמו שרוכב עליו. וי"מ קישור דהיא אשקבא שמהלכין בהן בטיט. וי"מ פרמא שמשימין על הפרצוף להבעית. הבנים יוצאים בקשרים, דהיינו בן שיש לו גיעגוע על אביו נוטל רצועה של ימין וקושר לו בשמאל. וסימניך תפלין. וחילופה סכנתא. מותר לסוך שמן ומלח בשבת, דעבדי ליה כי היכי דליצליל חמריה. מותר ליחנק בשבת. פירוש מי שנפסקה חוליא של מפרקת צוארו ונפל, תולין אותו בראשו, שיהיה צוארו נפשט.
לפופי ינוקא בשבתא. פירוש לכורכו בבגדים ולקושרו בחגורה רחבה, ומתיישבות פרקי איבריו שהם רכים ונשמטים בחבלי לידה, שרי לכולי עלמא. אבל אסובי ינוקא, דהיינו כשאיבריו נשמטים ומיישבים אותם, בהא איכא פלוגתא לקמן פרק כל הכלים, דרב נחמן אסר ורב ששת שרי. רבינו חננאל מפרש אסובי ינוקא תינוק שנפלה לו ערלת הגרון, משימה החיה אצבעה בפיו ומסלקת אותה ערלה. פר"י יוצאין באבן תקומה בשבת, שנושאות נשים עוברות שלא יפילו. משום ר' מאיר אמרו אף משקל אבן תקומה. והוא דאיכוון ותקל. ול"ד לאותה שכבר הפילה עובר אלא אפילו לאשה שלא הפילה. ולא שעיברה אלא שמא תתעבר ותפיל. ודוקא משקל אבן תקומה, אבל במשקל דמשקל סלקא בתיקו. לאישתא בת יומא וכול'. לאישתא צמירתא וכול'. לסימטא קלוג כול' דהיינו שחין רע. ליכפא אבעבועות. לשידא. מי שכפאו שד כול'. לשידא דבית הכסא. אם הזיק, לימא לחש זה כול'.
<h2>דף סז.</h2>
ובני מלכים בזגין וכל אדם. ובאריג שבכסותו ודברי הכל. יוצאין בשן של שועל ונושאין אותה בחיה שלא יישן. דשועל מתה שיישן. ובמסמר מן הצלוב, דעבדי לנפח המכה. כל דבר שיש בו משום רפואה, בין לחש ובין כל דבר שאנו יודעים שהוא רפואה, אין בו משום דרכי האמורי, דהא בכל מקום אנו (מרייאין) [מתירין] לחשים. כל דבר שברור ובדוק שאין בו משום רפואה אין נהנין בו כלל. זהו מדרכי האמורי ודאי שהיו נוהגין לומר דברי און ומרמה ותוך הבל וריק ותוך. אילן המשיר פירותיו סוקרו בסיקרא כול'. כל מי שיש לו עצם בגרונו וכול'. דאודדא. ראש עצם של דג כול'. עיין בגמרא. חמרא וחיי לפום רבנן אין בו משום דרכי האמורי.
<h2>דף סט:</h2>
היה מהלך במדבר ואינו יודע אימת שבת, מונה ששה, מיום שנזכר ונותן ללבו מיום שבת, ומשמר יום אחד. ובכל יום ויום אינו עושה רק כדי פרנסתו בצימצום. וההוא יומא מינכר בקידושא ואבדלתא. ואם מכיר כמה ימים הוא שיצא מביתו, כי יגיע יום שמיני עושה מלאכה כל היום, דודאי ביום שבת לא יצא מביתו לדרך.
<h2>דף עג:</h2>
אבות מלאכות ל"ט וכול'. היתה לו גבשושית ונטלה או גומא וטממה, בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש.
<h2>דף עד.</h2>
היו לפניו מיני אוכלין בורר ואוכל לאלתר בורר ומניח לאחרים. לאחרים לבו ביום לא יברור ואם בירר חייב חטאת. ודוקא כגרוגרת, אבל פחות אין בו חיוב חטאת, אבל מ"מ אסור מן התורה, דחצי שיעור אסור מן התורה כדאיתא פרק בתרא דיומא [ע"ד ע"א]. ודוקא אוכל מתוך פסולת, אבל פסולת מתוך אוכל אסור. ודוקא ביד, אבל בקנון ובתמחוי פטור אבל אסור. ובנפה ובכברה חייב חטאת ואפילו לאלתר. ואפילו שני מיני אוכלין ובורר אחד מתוך חבירו ואותו שאינו חפץ בו הוי פסולת לגבי ההוא שחפץ בו לאכול. וכן משמע בירושלמי [פ"ז ה"ב] פר"ח פר"י. הבורר תורמוסין מתוך פסולת [שלהן] חייב חטאת. משום דתורמוסין בשעת ברירתן לא חשיבי אוכל. שאינן ראויים לאכילה [עד שישלקם] פעמיים ושלש חשיב פסולת מתוך אוכל וחייב. מיהו היכא דפסולת מרובה על האוכל אומר ר"י דדרך ברירה היינו אוכל מתוך פסולת וחייב, אבל פסולת מתוך אוכל היה מותר אם לצורך לאכול מיד עושה, שאין זה דרך ברירה. והקשה מפרק קמא דביצה [י"ד ע"ב] דמשמע התם דאע"ג דפסולת מרובה הוי אוכל מתוך פסולת שלא כדרך ברירה. וצריך עיון.
<h2>דף עד:</h2>
האי מאן דפרים סילקא בשבת חייב משום טוחן. ודוקא סילקא, אבל שאר ירקות לא. פר"י. והאי מאן דסלית סילתא חייב משום טוחן. ואי קפיד אמשחתא חייב נמי משום מחתך. האי מאן דשדי סכתא לאתונא חייב משום מבשל, משום דרפי ומצטמק ממנו הלחלוחית חשיב מבשל. האי מאן דמרתח כופרא חייב משום מבשל אע"ג דכי קריר (ומשוה) אקושי והדר לה למילתא קמייתא. דעביד חביתא חייב חטאת. ומשום בונה לא מחייב דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים. כך פירש רבינו שלמה. ופירש רבינו יצחק דחייב חטאת נמי משום בונה, כיון שעשה כל הכלי. דדוקא בתיקון מועט, כגון חזרת תריסין מנורה של חוליות [לא הוי בנין].
<h2>דף עה.</h2>
חוט של תפירה שנתרחב התפר והוא מותח בראש החוט להדק ולחבר חייב חטאת. והלומד דבר אחד מן המגוש. מין לע"ז. אפי' דבר תורה חייב מיתה דממשיכו לע"ז. אבל ממכשף יכול ללמוד עניני כישוף להבין בהם אם יעשה נביא השקר לפניך תבין שהוא מכשף. אבל לעשות לא.
והיודע לחשב תקופות ומזלות ואינו מחשב אסור לספר הימנו. שוחט חייב משום נטילת נשמה, וכן כל עושה חבורה, כי הדם הוא הנפש, ומוציא דם כאילו מוציא הנשמה. פר"י.
<h2>דף עה:</h2>
אמר רבא אין עיבוד באוכלין. ואפילו למ"ד יש עיבוד באוכלין, ה"מ דקבעי לאורחא, אבל לביתא לא משוי איניש מיכליה עץ. ומ"מ אין להתיר מליחה באוכלין אע"ג דלא הויא מלאכה, דבפרק שמונה שרצים [ק"ח ע"ב] אסור ובפ"ק דביצה [י"א ע"א] אסר להו אפילו בי"ט. פר"י. השף בין העמודים בחלון במקום שנסמכים שם להחליק תחתיו החלון שנסמך עליו, [חייב] משום ממחק. הצר צורה בכלי שעומד לכך לנאותו, פירש רבינו שלמה, חייב משום מכה בפטיש. האי מאן דשקיל אקפיה מגלימא חייב משום מכה בפטיש והוא דקפיד עליה, דהיינו ראשי החוטין התלויין ביריעה במקום קשרים וכן קשין וקיסמין דקין שנארגו בה בלא מתכוין ונוטלים אותם ממנו לאחר אריגה, גמר מלאכה הוא.
<h2>דף עו:</h2>
המוציא יין כדי מזיגת הכוס יפה, שהוא כוס של ברכה דצריך שיהיה בו רביעית הלוג לאחר המזיגה. ובברכת הארץ צריך להוסיף מים עד כדי מזיגה. אבל מתחילה צריך שיהא חי, דהיינו מזיג ולא מזיג. (פר"י), [פר"ת]. ובערוך פירש דמעיקרא צריך חי לגמרי, ובברכת הארץ מוזג כדין מזיגה. חלב כדי גמיעה כול'. כל השיעורים לענין חיוב חטאת, אבל לאיסורא דאורייתא אפילו כל שהו, כדאמרינן פרק כלל גדול [ע"ד ע"א] וכי מותר לאפות פחות מכשיעור.
<h2>דף עט:</h2>
גויל, עור שלם שלא נתקן במקום בשר, ודינו לכתוב במקום שיער. וכשחותכין העור לשנים דרך עובייו, אותו צד שכלפי בשר קרוי דוכסוסטוס, ודינו לכתוב בו לצד שיער. וחלק השני שלצד השיער קרוי קלף, ודינו לכתוב בו לצד בשר. ותפילין אין כותבין אלא על הקלף. ומזוזה כותבין בין אדוכסוסטוס בין אקלף. אבל אגויל משמע דלא כתבינן. וס"ת בין אגויל בין אקלף בין אדוכסוסטוס, וכן מגילה. ואפילו על נייר שהוא מחוק לא כתבינן, וכן אדיפתרא דהיינו מליח וקמיח ולא עפיץ לא כתבינן. וקלפים שלנו דין קלף יש להם ויש לכתוב מצד בשר, ואע"ג דלא עפיץ כשרים לכתוב עליהם ס"ת, דעיבוד שמעבדין אותן בסיד כך טוב כמו עפצים. פר"י ור"ת. וי"מ דקלפים שלנו דין דוכסוסטוס יש להן, לפי שגוררין מצד שיער ומסירין כל הקליפה העליונה ונשאר חלק שמצד בשר, ודינם לכתוב מצד שיער. ואינו נראה לר"י, דאם כן תפלין היאך כתבינן עלייהו.
<h2>דף פא.</h2>
מכניס אדם אבנים לבית הכסא, כגון בחצר, או בר"ה בתוך ד"א, אע"ג דמוקצין, מלא היד. אבל לא את הפאייס, דהיינו רגבים, דהואיל ומיפרכא לא חזיא לקינוח, ואסורה לטלטל. ואם יש לו מקום קבוע סמוך לביתו שאינו נכנס לשם שום אדם רק הוא לבדו, אסור להכניס שם אבן בשבת, דאיבעיא ליה להזמין מערב שבת. אבל אם יכול שום אדם אחר ליכנס שם מותר. דלא חשיב קבע, דזימנין דמוצא שם אדם והולך למקום אחר, ולא היה אפשר להזמין מערב שבת, ומותר להכניס בשבת. פר"י. אמר רבא אסור למשמש בצרור בפי טבעת כדי שיוכל להפנות, דמתוך שהוא ממשמש אתי לאשורי נימין וחשיב פסיק רישיה. אבל קינוח בעלמא אפילו בחרס לא הוי פסיק רישיה ושרי, או לאו משום דקשי לכשפים. וגם אסור למשמש ביד בצרור להחליקו, משום שהוא ממחק. מיהו כלאחר יד מותר, משום דלא איסתכן, בין למשמש בצרור בין למשמש בפי טבעת. פר"י. ואם יש עד על (המדרכה) [המדוכה] או על האבנים יכול לטלטלן ולהכניס יותר ממלא היד, דכבר הוכנו מערב שבת לכך. פר"י.
<h2>דף פא:</h2>
לא יטול אדם קיסם לחצוץ בו שיניו, אלא [יטול] מן האיבוס של בהמה. פר"י מדבר הראוי לבהמה אע"פ שהוא מונח ע"ג קרקע לא אמרינן בטל הוא אגב קרקע, רק כשהוא ראוי לאיבוס של בהמה. אסור לאדם ליפנות בשדה בשבת, דילמא שדי מילאי ושדי למקום הגומא ומשוייה וחייב משום חורש. צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו, אע"פ שכשמגביהו מן הקרקע הרי מבטל יניקתו, משום כבוד הבריות שרי. אבל שלא לצורך קינוח אסור. הילכך האי עציץ נקוב שמונח על הקרקע והניחו ע"ג יתידות חייב משום תולש מדרבנן. או אם מונחת ע"ג יתידות והניחו על גבי קרקע חייב משום נוטע, ומדרבנן. אף על גב דמונח על גבי יתידות יניק מהקרקע קצת, הלכך מדאורייתא אינו חייב משום תולש ונוטע. פר"י.
<h2>דף פב.</h2>
היו [לפניו] צרור וחרס, מקנח בצרור ואינו מקנח בחרס, משום סכנה שמא ינתק בו שיני הכרכשתא. ובאוגני הכלים שהם חלקים יקנח בחרס, שתורת כלי עליו, ואל יקנח בצרור דלאו בר טילטול הוא. צרור ועשבים, אע"פ שהם לחים ואין האור שולטת בהם, מקנח בצרור, שהעשבים חותכים הבשר. כל המקנח בדבר שהאור שולטת בו שיני הכרכשתא נופלות.
<h2>דף צ.</h2>
מקק של ספרים, דהיינו אכילת תולעת, ומטפחותיהם, כל שהו. לפי שמצניעים אותם לגונזם. משמע דכל דבר הבא מקדושה, אע"פ שנתקלקל ולא חזי למילתיה, טעון גניזה.
<h2>דף צ:</h2>
אין מוסרין חגב טמא חי לתינוק דילמא מיית ואכיל ליה. ואפילו למ"ד קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו, מ"מ למסור לו דבר טמא מודה דאסור. אבל חגב טהור מוסרין בידו, דאי נמי מיית ואכיל ליה שרי, דלא בעי שחיטה. מיהו חגב חי אסור משום בל תשקצו את נפשותיכם וכשהוא חי אין לחוש דילמא אכיל ליה.
